הנהגת כלל ופרט – אין בכלל אלא מה שבפרט – תהליך

א. הרצון העליון וכח ההטבה

הנהגת כלל ופרט ראשיתה מראשית התגלות הרצון העליון לברוא עולמו. הרצון העליון הוא כלל הכולל הכל והוא בחינת אין סוף ב"ה והעולם הוא פרט מתוך הכלל הגדול והוא המתגלה בעולמינו.
כן הוא לשון רמח"ל בפירוש ל"ארימית ידי בצלותא" (גנזי הרמח"ל עמ' רכ"ט):

הנה הרצון העליון א"ס ב"ה הוא שרש הכל, והוא בלתי בעל תכלית (בב"ת) ודאי, שעל כן לא יעלה על שום דעת שרק מה שעשה הוא שהיה ביכלתו לעשות. ולא עוד, כי באמת כחו הוא בלתי בעל תכלית, ורק כח אחד מן כוחותיו הבלי תכלית, הוא זה שגלה מן הכח אל הפועל, ואינו אלא ענין אחד לבד, דהיינו ענין היטיבו אל הנבראים, שהרי רק זה ענין כל הבריאה כלה…
אם כן נאמר שרק כח אחד מן הכחות בלתי מספר שיש לרצון העליון הוא שרש כל אשר חידש והמציא. הרי כאן שרש, ושרש דשרש, דהיינו שרש כל הבריאה הוא זה הכח הנמצא בין כחות הבלתי תכליות, והרצון עצמו הכולל כל בלתי תכליות הוא שרש הכל.
והנה זה הכח האחד לבדו שאמרנו – זה מה שנתעורר ראשונה כדי לגלות אל הפועל, וכבר נטה כל הרצון אליו לענין גילויו זה, ונקרא מרכז הא"ס

השרש דשרש, הא"ס ב"ה, הכולל כל הכוחות הבלתי בעלי תכלית, דהיינו שאף הם כוחות אינסופיים, הוא הכלל. כח אחד מכל כוחות אלו יצא והתגלה בפועל והוא כח ההטבה, הוא בחי' פרט, ביחס לא"ס ב"ה. הרי כאן כלל ופרט ואין בכלל אלא מה שבפרט שרק כח זה יוצא אל הפועל. כל הכלל כולו, נטה לפרט זה לעניין גילויו והוא ביציאתו אל הפועל נחשב למרכז הא"ס. נראה שכאן המקור הראשון להנהגת כלל ופרט.

מדות הכלל והפרט בהנהגת זכר ונקבה

תפארת ומלכות זו בחי' זכר ונקבה איש ואישה. כך יש להבין גם ההנהגה במידות הקשורות לכלל ופרט. עי' זהר ח"ג קע"ט:

כתיב הכא: "זאת חקת התורה", וכתיב: "וזאת התורה". מה בין האי להאי? אלא רזא עלאה הוא והכי אוליפנא: "וזאת התורה" – לאחזאה כלא ביחודא חד, ולאכללא כנסת ישראל קודש אבריך הוא, לאשתכחא כלא חד. בגיני כך: "וזאת התורה". אמאי תוספת וא"ו? אלא הא אתמר לאחזאה דכלא חד בלא פרודא. "וזאת" – כלל ופרט כחדא, דכר ונוקבא. ובגין כך: "וזאת התורה", ודאי. אבל: "זאת" – בלא תוספת וא"ו, חקת התורה ודאי, ולא התורה. דינא דאורייתא, גזרה דאורייתא.
תרגום: כתוב כאן: "זאת חקת התורה", וכתוב: "וזאת התורה", ולא כתוב: "חקת". מה בין זה לזה? אלא, סוד עליון הוא, וכך למדנו: "וזאת התורה" הוא להראות שהכול הוא ביחוד אחד, ולכלול כנסת ישראל, שהיא המלכות, בקודשא בריך הוא, שהוא זעיר אנפין, שימצא הכול אחד. משום זה, "וזאת התורה". למה יש תוספת ו"ו? אלא להראות שהכול אחד בלא פירוד. "וזאת" הוא כלל ופרט יחד, דהיינו דכר ונוקבא יחד, כי ו"ו הוא דכר, דהיינו ז"א, שהוא כלל. "זאת" היא נוקבא, דהיינו המלכות שהיא פרט. ומשום זה כתוב ודאי: "וזאת התורה", שיורה על ז"א ונוקבא ביחוד אחד. אבל: "זאת", בלא תוספת ו"ו, היא "חקת התורה" ודאי, שהיא המלכות הנקראת: "חקה", ובאה מז"א שנקרא "תורה", ולא התורה עצמה שהוא ז"א, רק דין התורה; גזרת התורה, שהוא מלכות.

כלל ופרט אין לך אלא מה שבפרט
כאיש המזריע שהוא כלל ורק מה שנפגש עם ביצית האשה נעשה ולד. ואין לך אלא מה שבפרט. וכך האיש מביא חטים והאשה עושה לחם (גמ' יבמות ותנדב"א ) האיש מביא פשתן והאשה עושה בגדים. הוא כלל והיא פרט ואין לך אלא מה שבפרט בצורה המסויימת של הלחם לאכול ובגד ללבוש.

פרט וכלל נעשה הכלל מוסף על הפרט
לאיש יכול להיות כמה נשים. כולן נשיו. הוא הכלל הכולל את כולן וכל אחת היא פרט אחד. כל אחת בפרט היא אשתו וכולן יחד נשיו. הכלל מוסף על הפרט היינו שהכלל מאפשר להוסיף על הפרט עוד פרטים וכולם יחד הם הכלל, וכל פרט בפני עצמו הוא בעל משמעות עצמית. שכן ההלכה שהיא אשתו נוגעת לכל אחת בפני עצמה ולא רק לכולן יחד. שהפוגע באשת איש גם אם פגע באחת מהן.
וכן בניו. כל זרע שהופרה על ידי הביצית הוא בנו. כולם בניו וכל בן בפני עצמו הוא בן. הכלל מוסף על הפרט שכל פרט מתווסף אל הכלל, וכל אחד בפני עצמו הוא בן.

כלל ופרט וכלל אי אתה אלא כעין הפרט
המלכות עולה למעלה מן היסוד ונמצאת בין תפארת ליסוד. יסוד הוא בחי' נהר היוצא מעדן להשקות את הגן שהוא המלכות. כשהמלכות עולה למעלה מן היסוד נעשית היא כמעיין הנובע "כעין הפרט". היא כבר לא פרט מסויים ומוגדר אלא מושג כללי.
כגון האשה שהיא המלכות נעשית בחי' נקבה שהיא מושג כללי. "כל מה שברא הקב"ה ברא זוגות זוגות" (דברים רבה ב', ל"א) וכן: "כל מה שברא הקב"ה בעולמו זכר ונקבה בראם" (בבא בתרא ע"ד ע"ב)

כלל הצריך לפרט ופרט הצריך לכלל – אי אפשר לזכר בלא נקבה ואי אפשר לנקבה בלא זכר.

מתוך הבנה זו יש להרחיב את הבנת ההנהגה העולה מן המידות.

ב. משפיע ומקבל
בחי' זכר ונקבה שנזכרה לעיל בזה בהנהגת כלל ופרט מתבטאת גם באופן של משפיע ומקבל. המשפיע הוא בחי' כלל ומשפיע את כל יכולתו. אבל המקבל יש לו את כוחותיו בלבד ואין בכלל המשפיע אלא מה שיכול המקבל – הפרט לקבל.
וכך כתב הרמח"ל (אדיר מרום צ"ג):

שאין המשפיע משפיע לפי בחינת עצמו, אלא לפי בחינת המקבל ממנו. וסוד הזה נתפרש במאמר, בריש הורמנותא דמלכא גליף גליפו בטהירו וכו' (זח"א טו א). כי סוד הגליפין האלו, הוא כמו מי שחופר נהרות להוליך בהם המים, ואז המים מוכרחים להתהלך לפי מהלך הנהרות שהם מוצאים לפניהם.
כך הרשימה בזמן הצמצום הוכן בדרכים שונים, שהקו המתפשט בהם אחר כך מתהלך לפי ההכנה אשר הוא מוצא שם, שהם הגילופין האלה. שבבחינת כללות הצמצום, נקראים גליפו בכלל, ובהתפשט הצמצום למדות פרטיות, אמר, עביד גוונין לאנהרא וכו'.

הצמצום בכללותו נקרא "גליפו", שכביכול חקק המאציל העליון חקיקה באור א"ס וזה הצמצום. הצמצום התפשט למידות פרטיות אליהן יתחבר הקו הבא מאור א"ס וישפיע על פי יכולת המידות הללו לקבל האור.
יש כאן שתי בחינות של כלל ופרט. האחת בתוך הצמצום עצמו והשניה ביחס לבין הקו לין הרשימו.
האחת בצמצום עצמו שהוא כלל ומתפשט למדות פרטיות שהן הפרט. אין לך בכלל אלא מה שבפרט, שההשפעה באה על פי המדות הללו לבדן.
השניה ביחס שבין הקו למידות הפרטיות שהוא בא מאור א"ס והוא בחי' כלל, והשפעתו היא על פי בחינת המקבל שהוא הפרט. אין בכלל אלא מה שבפרט.

ג. אותיות התורה ותיבותיה
אותיותיה של תורה הן בחי' כלל. צירופן למילים פסוקים ופרשיות זו צורה אחת מא"ס צירופים אפשריים. וזו הצורה שיצאה אל הפועל על פי המאורעות והמצוות שצוה הקב"ה.
זה לשון המבי"ט בספרו בית אלוקים (שער היסודות פרק י"ב):

התורה כולה מבראשית ועד לעיני כל ישראל הוא מקובל אצלנו כי היתה סדורה לפניו יתברך כך קודם שנברא העולם באלפיים שנה. ונראה שהיתה כתובה לפניו ית' אות סמוך לאות שלאחריה מבי'ת בראשית עד למ"ד לעיני כל ישראל בלי הפסק תיבות ופרשיות אלא כולה כתיבה אחת… והיו מורות לעניינים נסתרים, גלויים לו ית', או היו מורים לשמותיו יתב' שבהם ברא כל מיני הנבראים כל אחד בשם ידוע…

ובהמשך שער היסודות פרק כ"ה כתב:

ואחר שיצאו אל הפועל כל הדברים ודבר משה מה שדבר הופרשו והופסקו התיבות כדי שיהיה משמען מה שיורה לעניין המצוות והאזהרות ולמה שדבר משה ושאר הדברים הכתובים בתורה.

האותיות מצד עצמן הן כלל, שכן כוללות הן הרבה צירופים. כשיצאו הדברים לפועל ונחלקו האותיות לתיבות על פי המאורעות ועל פי המצוות, אז יצא הפרט. זו היא התורה המסורה לנו והנמצאת בידינו ואין בכלל אלא מה שבפרט וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל ואין אחרת. אין בכלל אלא מה שבפרט.

וכן באר הגר"א את דברי הגמ' בבא בתרא ט"ו ע"א על שמנה פסוקים אחרונים שבתורה:

כי כל התורה קודם שניתנה לישראל לא היה בה רק צירופי אותיות ולא היתה מלובשת עדיין בגשם הפשוט… וזה שאמרו חז"ל שמונה פסוקים אחרונים שבסוף התורה היינו מן וימת משה עבד ה' וכו' משה כתבם "בדמע" פי' כמו שהיה מעורב בלא לבוש הגשם, ואח"כ כתבם יהושע בלבוש הגשם.

אחר מות משה חילק יהושע האותיות של שמונה פסוקים אחרונים למילים לפי המאורעות.

ד. הנהגת המים
אף המים בכלל הן. טבע המים להשקות הצומח, ולהרוות הצמאים מן החי, ולנקות, ולהניע בכוחם גלגלים היוצרים כח, ואף לטהר הוא מתכונת המים.
המים היוצאים מן המעין הם כלל. בפגישתם עם אחד מהדברים הנ"ל כגון בפגישתם עם העץ הצומח נעשים אותם מים לפרט אחד ממה שהם כוללים. ואז אין בכלל אלא מה שבפרט.

ה. חטים לעשות מהם לחם
אף זו מהנהגת הזכר והנקבה שהם בחי' כלל ופרט.
החטים הם כלל. הרבה דברים אפשר לעשות מהם. הלחם הוא פרט היוצא מן החטים ואין בכלל החטים אלא מה שבפרט.
זה לשון הגמ' יבמות ס"ג (ע"א):

אשכחיה רבי יוסי לאליהו א"ל "כתיב אעשה לו עזר" במה אשה עוזרתו לאדם? א"ל אדם מביא חיטין, חיטין כוסס? פשתן, פשתן לובש? לא נמצאת מאירה עיניו ומעמידתו על רגליו.

ובתנא דבי אליהו (פרק ט'):

פעם אחת הייתי יושב בבית המדרש הגדול בירושלים לפני חכמים, אמרתי להן, רבותיי עפר אני תחת כפות רגליכם אומר לפניכם דבר אחד, אמרו לי, אמור, אמרתי, אבי שבשמים יהי שמך הגדול מבורך לעולם ולעולמי עולמים ותהיה לך קורת רוח מישראל עבדיך בכל מקומות מושבותיהם, שכל הטובות והנחמות שאמרתה להן לישראל עבדיך לא אמרת להן אלא בחכמה בבינה ובדעת ובהשכל, שנאמר "ויאמר ה' אלהים לא טוב היות האדם לבדו" וגו', עזר כנגדו עזר להעמידו על רגליו ועזר להאיר את עיניו, אמרו לי, תן טעם לדבריך, אמרתי להן, אני נותן, אמרתי להן, רבותיי חיטים ושעורים עד שלא נעשו עד שלא נטחנו בריחים כלום הן אלא עצים, אמרו לי, הן, נתנן אדם לאשה, תיקנן עשאן וריקדן וטחנן בריחים, והוציאה מהן את הפת, פת יפה או בשר שמן או חלב שמן או כל אכילות טובות שבעולם, אמרו לי, פת יפה יותר מבשר שמן ומחלב שמן ומכל אכילות טובות שבעולם, פשתן, כלום הן אלא עשבים, אמרו לי, הן, נתנו אדם לאשה וארגה ממנו בגד, ולא עוד אלא שמוציא ממנה פרייה ורבייה לעולם, ועוד כדי שלא ינאף ממקום למקום (ומוציא ממנו פרייה ורבייה בעולם), אלו ארבעה דברים שהאשה עושה לבעלה והוא כבר נותן לחם לאכילה, והלא לבהמה ולחיה ולעופות נותנין רבון כל העולמים, אעשה לו עזר כנגדו, עזר להעמידו על רגליו עזר להאיר את עיניו.

וכך אמרו בריש ספרא דצניעותא (זהר תרומה):

מאן צניעותא דספרא אמר רבי שמעון חמשה פרקין אנון דכלילן בהיכל רב ומליין כל ארעא, אמר ר' יהודה אי כלילן הני מכלהו עדיפי, אמר ר' שמעון הכי הוא למאן דעאל ונפק ולמאן דלא עאל ונפק לאו הכי, מתלא לבר נש דהוה דיוריה ביני טורין ולא ידע בדיורי מתא, זרע חטין ואכיל חטי בגופייהו, יומא חד עאל למתא אקריבו ליה נהמא טבא, אמר ההוא בר נש דנא למה, אמרו נהמא הוא למיכל, אכל וטעם לחדא לחכיה, אמר וממה אתעביד דא אמרו מחטין, לבתר אקריבו ליה גריצין דלישין במשחא, טעם מנייהו אמר ואלין ממה אתעבידו, אמרו מחטין, לבתר אקריבו ליה טריקי מלכין דלישין בדובשא ומשחא, אמר ואלין ממה אתעבידו, אמרו מחטין, אמר ודאי אנא מארי דכל אלין דאנא אכיל עקרא דכל אלין דאיהו חטה, ובגין ההוא דעתא מעדוני עלמא לא ידע ואתאבידו מניה, כך מאן דנקיט כללא ולא ידע בכלהו עדונין דמהניין דנפקין מההוא כללא:
תרגום: מהו צניעותא דספרא. אמר ר' שמעון חמשה פרקים הם הכלולים בהיכל רב וממלאים כל הארץ. אמר ר' יהודה אם אלו כלולים אלו טובים יותר מכולם, אמר ר' שמעון כך הוא למי שנכנס ויצא. אבל מי שלא נכנס ויצא, אינו כן.
משל לאדם, שדירתו היתה בין ההרים, ולא ידע יושבי עיר. זרע חיטים, ואכל החיטים כמות שהם. יום אחד בא לעיר. הגישו לו לחם טוב. אמר אותו האדם, זה למה. אמרו לו זה הוא לחם לאכול. אכל, והיה מוטעם מאד לחכו. אמר, וממה נעשה זה. אמרו לו מחטים. אחר כך הגישו לו עוגות בלולות בשמן. טעם מהם, אמר, ואלו ממה נעשו. אמרו לו, מחטים. אחר כך הגישו לו מאכל מלכים הנלשים בשמן ודבש. אמר ואלו ממה נעשו. אמרו לו מחטים. אמר, ודאי אני בעל כל אלו, כי אני אוכל העיקר של כל אלו, שהוא חטה. ומשום דעה זו, לא למד איך לעשות כל אלו מטעמים, ולא ידע ממעדני העולם ונאבדו ממנו. כך מי שאוחז כלל החכמה, ואינו יודע בכל העדונים המענגים היוצאים מכלל ההוא.

ו. תורה וחיים

התורה היא בחינת כלל. היא התפארת והפך בה והפך בה דכלא בה. החיים המעשיים אותם חי האדם הם בחינת פרט. חיי עולם נטע בתוכנו זו תושב"ע.
בהנהגת כלל ופרט, ההנהגה היא על פי החיים, הם מכתיבים את המשפחה את העבודה והפרנסה.
אמנם הכל נעשה על פי תורה בישרות ובהגינות ועל פי ההלכה. מכל מקום צרכי החיים הם מנהיגים וקובעים צורת האדם אף כי הדברים מונהגים על פי ההלכה.
(אכן במדת פרט וכלל, האידיאל הוא הקובע ואדם מוותר על משפחה או על עבודה מתאימה, משום האידיאל והצורך של הדור).