בכלל ופרט, הכלל בונה את הפרטים. המגמה היא הפרטים. על כן הכלל נבחן במציאות מעל הפרטים (דוגמת קרבן פסח), והפרט הוא כשלעצמו, מבטא את הכלל במציאות המעשית. כיון שהפרט הוא המגמה אין לך אלא מה שבפרט.
בפרט וכלל, הפרטים בונים את הכלל. המגמה היא הכלל הנוצר מפרטים. על כן הכלל נבחן כמציאות הכוללת את הפרטים (דוגמת ציבור לענין פר העלם דבר של ציבור). כיון שהכלל הוא המגמה בא להוסיף אל הפרט את כל הפרטים.
אף שבשניהם הפרט הוא המלכות המפרטת והכלל הוא תפארת, מכל מקום כל כלל נבחן בדרכו שלו. בכלל ופרט הכלל מעל הפרטים ובפרט וכלל הכלל הוא אוסף הפרטים.
הכל נידון בערכין הכל יחסי.
בכלל ופרט וכלל, הכלל הראשון הוא תפארת הנמצאת מעל הפרטים והכלל השני הוא יסוד, שכשהוא בא מן תפארת הרי שהוא כלל האוסף כל הפרטים. המלכות עולה למעלה מן היסוד, לשכון כבוד במקום כללי. אף שהמלכות כשלעצמה מפרטת היא ומביאה לידי ביטוי את הפרטים, מכל מקום בהיותה למעלה מן היסוד נעשית היא כמעין המתגבר להיות "כעין הפרט".
מחד, הכלל הראשון בונה את הפרט, ומבחינה זו הפרט הוא המגמה וראוי היה להיות רק מה שבפרט. אלא שבמידה זו של כלל ופרט וכלל, אף הכלל (השני) הוא המגמה וראוי היה להוסיף כל הפרטים הנאספים אל הכלל.
הפרט במידה זו מכריע בין ת"ת ליסוד. תכונתו כפרט הצריכה להתבטא בהיותו מבטא את הכלל, ותכונתו הכללית לחבר ולאסוף הפרטים אף היא צריכה להתבטא בהיותו גם בונה הכלל השני. על כן הפרט נעשה לכעין הפרט. הוא נשאר פרט, אלא שנעשה כמעיין הנובע ומרחיב הפרטים לכל מה שהוא כעין הפרט. זו היא מידת כלליותו הנובעת מהיותו במקום כללי מעל היסוד. התפרטות במגמה כללית.
יש ועולה המלכות אף למעלה מן הכלל העליון – התפארת – להיות עטרה על ראשו. אז אין הכלל יכול להופיע במציאות כשלעצמו וצריך הוא הפרט שיביא אותו לידי גילוי במציאות.
—————-
בתיקו"ז תיקון ע' (דף קכ"ח.) בנושא צורת האדם ואיבריו, בתוך הדברים על העין, ז"ל:
תלת גוונין דעינא אינון אהי' הוי' אדנ' כלל ופרט וכלל, ואינון יחודא ברכה קדושה, וסימן (תהילים כ') י"עננו ב"יום ק"ראנו, דהכי סליק חושבן תלת שמהן אלין כחושבן יב"ק
אהי' כתר עלאה, הוי' עמודא דאמצעיתא, אד' שכינתא תתאה
אהי' – כלל, הוי' – פרט, אדנ' – כלל (עפ"י גרסת הגר"א).
(עי' שמונה קבצים קובץ ב', של"ו)
מתאימים הדברים לדברי הרמ"ע מפאנו בביאור המידות כלל ופרט, פרט וכלל, כלל ופרט וכלל.
אף הביטוי יחוד ברכה וקדושה מתאים לדברים שהיחוד הוא בכתר הספירה הכוללת כל הספירות שתחתיה ומייחדת אותן אצלה. הברכה שייכת לתפארת שהיא בחינת משפיע שפע ברכה על המלכות הנבחנת בקדושה שהיא התכלית, כפי שמבאר הרב בעולת ראי"ה (אשר קדשנו במצוותיו בברכת נר חנוכה).
אפשר לראות כאן את התפארת כאמצעי והמלכות תכלית, וזו הבחינה נמצאת בצורת הופעת ספירות אלו בתורה שבכתב ובתורה שבע"פ עי' אורות התורה פרק תושב"כ ותושב"ע.
ובזהר שמות דף ג'.:
… בגין דקול איהו כלל, דבור איהו פרט, ועל דא כלל אצטריך לפרט, ופרט אצטריך לכלל, דהא לית קול בלא דבור, ולית דבור בלא קול.
וביאר הרמ"ק וכן הביא באור החמה ובידיד נפש:
הענין, כי בתפארת נכללים הדברים העליונים וכן הוא בסוד תורה שבכתב שהכל נכלל בה, ואין בשום נביא ולא מדבר ברוה"ק שלא יהיה פירוש ופרט לתורה שבכתב.
ומלכות שהוא סוד תורה שבעל פה הוא פרט, שהם מפרטים ומפרשים הנכלל בתורה שבכתב והיינו ממש משל קול ודיבור, שהכלל קול אבל דיבור מוציא הכלל ומפרט, שהיינו הקול המתחתך בכ"ב אותיות במוצאם ונעשה דיבור מובן בו הפרט.
ומתאימים הדברים לדברי האר"י בביאור מדות כלל ופרט וכלל וכו'.
ועיין עוד בזהר שמות (וארא) כ"ה. ברע"מ עה"פ ולקחתי אתכם לי לעם והייתם לכם לאלוקים.
וכלל ופרט איהו רישא וסופא רזא דכר ונוקבא וכו'
עיי"ש עוד ומתאים לנ"ל.
ושם ב"אור החמה" זו לשונו:
לדעת סוד התפארת שהוא הכלל המתייחס עם המלכות שהוא הפרט
ובתיקו"ז תיקון מ"ז (דף פ"ד) מדבר על בחינת ספירת יסוד:
ויכלו השמים והארץ וכל צבאם, ויכלו בצדיק אתכלילן כל אברין וכל ספירן, כל אברין דאינון פקודין דעשה, דביה אשר קדשנו במצותיו וצונו למעבד כל פקודין, דאיהו "כל" כליל כלא ואיהו כלא ומניה תלוי כלא, עמודא דאיהו סביל שמיא וארעא עליה.
וביה אתעבידו כלל ופרט וכלל, ובגין דא ויכלו כליל שמיא וארעא, שמים אש ומים ודא שמאלא וימינא, שמים עמודא דאמצעיתא כליל תרוייהו, הארץ שכינתא תתאה, וכל צבאם נצח והוד דאינון צבא השמים, בגין דאיהו כליל שבע ספירן דשבח דוד בהון לקודשא בריך הוא הדא הוא, דכתיב (דברי הימים א' כ"ט) לך ה' הגדולה והגבורה וגומר. (כי "כל" – הוא היסוד)
ופרש ה"מתוק מדבש":
וביה – ביסוד נעשים זו"ן כלל ופרט וכלל דהיינו כשזו"ן הם פב"פ ומתייחדים על ידי היסוד הם נעשים "כלל" אחד וכשנפרדים זה מזה אז הם בבחינת "פרט" כי כל אחד מהם לבדו וכשהם חוזרים ונכללים זה עם זה נעשים עוד הפעם "כלל".
ומתאימים הדברים לדברי הרב קוק (עולת ראי"ה ח"א עמ' קפ"א):
כלל ופרט וכלל, אי אתה דן אלא כעין הפרט – ההופעה הכללית של אור כל עולמי עד, מקור ההויה, ביסוד העליון, מעין החיים העליונים, רז המחשבה הכוללת הכל, – כל הפרטים הלא כלולים הם בה ועמה הם מתאחדים. ומציאותם של הפרטים בעליוניות מצבם היא הרבה יותר נשגבה ויותר מהותית ממציאותם החלשה ברדתם במקומם עד שהם נראים בצורה של פרטים. ועל כן אין להם עמדה עצמית בפרטיותם, ומקלטם המציאותי מוכרח להיות לשוב אל הכלל, שהוא מצוי בכל מקום… , וכל הגילוי של הפרט איננו בא כי אם כדי להסביר איזה תכן של הבלטה ללבישת הצורה אשר לעשר הגדול של הכלל וכו' עיי"ש.
הפרט שירד מן הכלל חוזר אליו. מן היסוד בא ואליו הוא שב.