תהליך התשובה
חזרה בתשובה
פרשת התשובה היא היפוכה של פרשת הקללה. רואים זאת על פי המקבילות הרבות ביניהן1. מהו תהליך התשובה המתואר כאן? במבט ראשון נראה שיש חזרות רבות בתיאור התשובה. לדוגמה, לא מובן לאן ניתן להתקדם לאחר השלב של: "לאהבה את ה' א-לוקיך בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך" (פס' ו'). ובכל זאת, התורה מוסיפה לדבר על התשובה בפסוקים: ח'; י'!
נציג את מבנה הפרשיה כפי שאנו רואים אותו:
פתחו לי פתח כפתחו של מחט
התורה מתארת את תהליך התשובה והגאולה בשבעה2 שלבים. בתחילה מתואר שלב בסיסי של תשובה.
מבאר הנצי"ב:
ככל אשר אנוכי מצווך היום – אע"ג שתהיו עוד בגולה ויש כמה פרשיות של תורה שאינו נוהג כלל כמו קורבנות וטהרות ועוד הרבה, מכל מקום תשמע בקולו לדקדק בהם.
משמע שהמאפיין שלב זה הוא ההתעוררות לעסוק בלימוד מצוות שאינן נוהגות בחו"ל, והן שייכות לזמן הגאולה. שלב זה אינו שלם, כי עדיין לא ניתן ליישם מצוות אלו.
המלבי"ם גם כן מבאר שהכוונה שתחל השתוקקות לקיים מצוות שאין חייבים בהן בארץ, וחוסר השלמות מקורו בתחלואים שגרמה הגלות לישראל.
מדברי הרב קוק עולה שמדובר ברצון של ישראל לשוב לארצם3:
הארת התשובה ישנה בישראל. התעוררות חפצה של האומה בכללה לשוב אל ארצה, אל מהותה, אל רוחה ואל תכונתה – באמת אור של תשובה יש בה. באמת הדבר מתבטא בברור גמור בבטויה של תורה: "ושבת עד ה' א-לוקיך", "כי תשוב אל ה' א-לוקיך". התשובה היא תשובה פנימית, אלא שהיא מכוסה בהרבה מסכים חוצצים, ואין כוח בשום עיכוב ומניעת השלמה לעכב את האור העליון מהופיע עלינו.
תשובת ישראל בשלב זה אינה כוללת תשובה לקיום המצוות, אך עצם שיבת ישראל לארצו מעידה על רצון פנימי גם לקיים את כל המצוות.
שלבי התשובה והגאולה
כתגובה לשלב הבסיסי של תשובה מצד ישראל, עונה הקב"ה מצידו בריבוי פעולות לטובתם של ישראל, כולל קיבוץ גלויות, ירושת הארץ וריבוי העם עליה, כל זאת בלי פרופורציה לתשובה המינימליסטית של ישראל. הרצון של הקב"ה להיטיב לישראל מוצא פתח בהתעוררות לשוב לארץ, והוא מרחיב פתח זה ומטיב בעין יפה.
שיאו של התהליך במילת הלב על ידי הקב"ה, לאהבה אותו. הנצי"ב מבאר שמשמעות הביטוי: "למען חייך" היא הדבקות והחיות השלמה שישיגו ישראל בארץ. בשלב זה שותפים הקב"ה וישראל. בכל הפרשיה, תפקידם של ישראל לשוב ולשמוע בקול ה', וה' מצדו משיב את ישראל לארצם ומטיב להם. כאן, מתערב הקב"ה בתשובתם של ישראל אליו ומכשיר את הקרקע לשלב נעלה יותר של תשובה.
השלב הבא הוא ראיית ישראל בעונשם של אויביהם, והגיע הזמן לכך, כי עתה ישראל נבדלים בהתנהגותם מן הגויים. יש כאן שכר שהוא מעבר להשבת ישראל לקדמותם. בנוסף לכך, יזכו לראות במפלת אויביהם.
המלבי"ם מדבר על מלחמת גוג ומגוג, שאחר שיתבססו ישראל בארץ וישבו עליה לבטח, תחול נסיגה בגאולה, יבואו גוג ומגוג וילחמו בישראל, והקב"ה יצילנו מידם.
כעת יעברו ישראל לשלב מתקדם יותר של תשובה, והמאפיין אותו הוא עשיית כל המצוות:
וְעָשִׂיתָ אֶת כָּל מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם:
האהבה לה' תביא לקיום המצוות בפועל.
פה מסתיים למעשה המבנה הכללי של פרשת התשובה, אך עתה מופיע פיתוח של השלב הסופי:
עשיית כל המצוות תביא לברכה מיוחדת בכל מעשה ידיהם של ישראל, ולכינון יחס נפשי של ששון בין הקב"ה לישראל. ה' שש בנו כמו ששש על האבות – אברהם, יצחק ויעקב:
וְהוֹתִירְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ
בִּפְרִי בִטְנְךָ וּבִפְרִי בְהֶמְתְּךָ וּבִפְרִי אַדְמָתְךָ לְטֹבָה
כִּי יָשׁוּב ה' לָשׂוּשׂ עָלֶיךָ לְטוֹב כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ עַל אֲבֹתֶיךָ:
ולבסוף, קיום שלם של המצוות לחלקיהם השונים, ככל הכתוב בספר התורה:
כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו
הַכְּתוּבָה4 בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה.
חותם את הפרשיה הביטוי:
כִּי תָשׁוּב אֶל ה' אֱלֹהֶיךָ
תשובה מאהבה אל ה', והפעם ביוזמת ישראל. וכך נוצר השלד שעליו בנויה פרשת התשובה:
תחילה תשובה עד ה', דהיינו תשובה הבאה מיראה, מחמת צרות הגלות. לאחר מכן הקב"ה מתערב בתהליך התשובה ומל את לבב ישראל לאהבה אותו. יתכן ושלב זה מתאפיין בנסיגה בתהליך הגאולה, ביאת גוג ומגוג להלחם בישראל, אך שלא כתקופת הגלות, שם הצרות מולידות יראה, כאן הניסים והנפלאות שיעשה ה' יביאו את ישראל לאהבת ה', והתהליך יושלם בתשובה אל ה', תשובה מאהבה.
1 ראה פירוט ההקבלות במאמרו של הרב אלחנן סמט באתר של ישיבת הר עציון. הרב סמט מציג את מבנה פרשת התשובה, ומנתח אותו. אנו נביא את המבנה בשינויים קלים ונוסיף דגשים להבנת המבנה. המאמר מופיע בכתובת: http://www.etzion.org.il/vbm/archive/5-parsha/50nitzavimvayelekh.rtf.
2 השורש ש.ו.ב. מופיע שבע פעמים בפרשיה, כמילה מנחה. כמו כן, שם ה' מופיע ארבע עשרה פעמים.
3 אורות התשובה י"ז, ב.
4 למה מתיחסת: "הכתובה", לשון נקבה יחיד? למצוות ולחוקים!? ביטוי דומה מופיע עוד שלוש פעמים בפרשתנו, ביחס לקללה: "וְרָבְצָה בּוֹ כָּל הָאָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה" (כ"ט, יט); "כְּכֹל אָלוֹת הַבְּרִית הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה (כ"ט, כ); "לְהָבִיא עָלֶיהָ אֶת כָּל הַקְּלָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה" (כ"ט, כו). יתכן שגם כאן רומז הכתוב לברית הכתובה בספר התורה הזה, שכאשר שומרים אותה היא מולידה ברכה, לעומת הקללה שבאה על הפרת הברית. גם בפרשת כי תבוא, בקללות, מופיע ביטוי מעין זה, פעמים, אך הפעם בלשון זכר: "אִם לֹא תִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת הַכְּתוּבִים בַּסֵּפֶר הַזֶּה" (כ"ח, נח); "גַּם כָּל חֳלִי וְכָל מַכָּה אֲשֶׁר לֹא כָתוּב בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֹּאת" (כ"ח, סא). במיוחד בולט ההבדל בפסוק האחרון שנקט לשון זכר יחיד, למרות שלפני כן דיבר על "חולי ומכה", והיה מתאים לדבר בלשון רבים. ויש לעיין מפני מה בפרשת כי תבוא נקט לשון זכר, ובפרשת ניצבים, לשון נקבה. כמו כן מסתבר לומר שהכתיבה בספר מתייחסת גם לכתיבת התורה על האבנים בהר עיבל, שנזכרת אף היא בפרשת כי תבוא.