י"ג מידות

כללי לימוד לי”ג מידות

א. “דיו לבוא מן הדין להיות כנדון” אמרינן במדרשי הלכה ולא במדרשי אגדה.
דוגמא: נדרים דף י’ והשוה ב”ר א’ י”ג.

ב. יש סדר לדרשות מהמידות שהתורה נדרשת.
אם יש באותו ענין קל וחומר וגזירה שוה, יש להתחיל מקל וחומר ואח”כ גזירה שוה.
אם הגזירה השוה מקובלת מרבו ורבו מרבו עד הלכה למשה מסיני, גזירה שוה קודמת.
עיין שבועות דף ל”א והשוה לבבלי וירושלמי ריש פרק ו’ פסחים.

ג. האר”י כתב על “פרט הצריך לכלל” שהוא “מידה גרועה” שהפרט משתמש בכלל לצורך עצמו ולא על מנת להשפיע. נראה שעל כן לא נמצאת דרשה של “פרט הצריך לכלל” העומדת לעצמה אלא היא מופיעה תמיד ביחד עם “כלל הצריך לפרט” דוגמת פרשת בכור המופיעה כדוגמא בברייתא בספרא די”ג מידות. שם למדו כלל הצריך לפרט ופרט הצריך לכלל. ובדוגמא המופיעה בזהר קול ודיבור שהוא כלל הצריך לפרט ופרט הצריך לכלל. אכן “כלל הצריך לפרט” יכול להופיע לבדו ועי’ בפרשת כיסוי הדם.

פרט הצריך לכלל למה הוא דומה לאישה פנויה הרוצה להיות אם על מנת שתממש את אישיותה להיות “אם כל חי”, אלא שאינה רוצה להינשא ורוצה את הזכר רק על מנת שתֵיעשה היא לאם. זה פרט – האשה – הצריכה לכלל – לאיש – ורוצה היא אותו רק לצרכה ולא שיהיה הוא אב לבנה ובעל לעצמה. זו מידה גרועה של פרט הרוצה את הכלל לעצמו ולא על מנת שישפיע.

גזירה שוה

פני יהושע כתובות ל”ב (ע”ב):

בא”ד וליכא למימר דלא שמיעא ליה ג”ש דתחת תחת דהא ילפינן לה בבכורות כו’. ונראה מדבריהם דכיון דניתן למדרש ג”ש באותן תיבות דתחת תחת בחד דוכתא ממילא אית לן למידרש בכל דוכתי דכתיבי הנך תיבות וכן כתבו התוספות בפרק קמא דסוכה לענין גזירה שוה דלקיחה לקיחה ולכאורה שכל הקדמונים חולקין על דבר זה כמו שכתבתי בפנים:

נראה לומר שפעמים שהמילים עצמן, הנלמדות בגזירה שוה, שייכות להנהגת גזירה שוה ואז נכון לומר כדברי התוספות שבכל מקום שיש מילים אלו הרי הן נלמדות באותה גזירה שוה ויש פעמים שהמצוה או ההלכה הן המתאימות ללימוד גזירה שוה ואז לא אמרינן שכשמילים אלו מופיעות יש ללמדן בגזירה שוה.
יש מילים המתאימות ללימוד בגזירה שוה ויש פרשיות המתאימות בהנהגתן למידת גזירה שוה.
בכל מקרה לגופו יש להתבונן אם למדו גזירה שוה משום המילים המיוחדות הרומזות להנהגת גזירה שוה או משום שהפרשה כולה שייכת להנהגת מידה זו.


 

קל וחומר ודין בהלכה ובאגדה

בגמרא נדרים דף י’ נאמר:

ותניא: רבי שמעון אומר, מניין שלא יאמר אדם “לה’ עולה”, “לה’ מנחה”, “לה’ תודה”, “לה’ שלמים”? תלמוד לומר: “קרבן לה'”. וקל וחומר: ומה זה, שלא נתכוון אלא להזכיר שם שמים על הקרבן, אמרה תורה: “קרבן לה'”; לבטלה – על אחת כמה וכמה!

ודומה במדרש בראשית רבה א’, י”ג:

תנא רבי שמעון בן יוחאי מניין שלא יאמר אדם לה’ עולה לה’ מנחה לה’ שלמים אלא עולה לה’ מנחה לה’ שלמים לה’ ת”ל (ויקרא א, ב): “קרבן לה'” והרי דברים קל וחומר ומה אם מי שהוא עתיד להקדיש אמרה תורה לא יחול שם שמים להקריב המחרפים והמגדפים והעובדים עבודת כוכבים על אחת כמה וכמה שימחו מן העולם.

מדוע שונים דברי המדרש מדברי הגמרא? שבגמ’ אמרו רק איסור הזכרה לבטלה ובמדרש הוסיפו שהמחרפים וכו’ יימחו מן העולם.
ועוד יש שלאול לכאורה על המדרש הרי ילפינן דיו לבוא מן הדין להיות כנדון וכיצד אפשר ללמוד שיימחו מן העולם מאיסור קל שלא לומר לה’ עולה.
נראה שכלל גדול לימדונו חכמים בענין קל וחומר ו”דיו”.
בברייתא י”ג מידות שהתורה נדרשת נאמר:

מקל וחומר – כיצד? “ויאמר ה’ אל משה: ואביה ירק ירק בפניה הלא תכלם שבעת ימים תסגר”. “שבעת ימים” – קל וחומר לשכינה ארבעה עשר יום? אלא: דיו לבא מן הדין להיות כנדון – תסגר מרים שבעת ימים מחוץ למחנה – ואחר תאסף.

ובבריתא דל”ב מידות מדרש נאמר:

ה. בקל וחומר מפורש. כיצד? כי את רגליים רצת וילאוך, קל וחומר ואיך תתחרה את הסוסים, ובארץ שלום אתה בוטח, קל וחומר ואיך תעשה בגאון הירדן. היוצא בד’ את אומר ויאמר המלך לאסתר בשושן הבירה הרגו היהודים ואבד חמש מאות איש, קל וחומר בשאר מדינות המלך מה עשו
ו. בקל וחומר סתום. כיצד? נשבע להרע ולא ימיר. יכול אם נשבע להרע אינו מחליף, אם נשבע להיטיב יחליף. וכי מה קשה על בני אדם לעשות, להרע לעצמן או להיטיב לעצמן. אם להרע לעצמו אינו מחליף, קל וחומר להיטיב לעצמו. איזה הוא להרע לעצמו, שמותר לו לעשות. אמר ר’ יוחנן כגון שאמר והוא במדינת הים, אהא בתענית עד שאבוא לביתי. כיוצא בד’ את’ אומר ושחד על נקי לא לקח. יכול על נקי לא לקח, ואינו נוטל שחד להורגו אבל על רשע נוטל שחד לפוטרו. אמרת על מי דרך בני אדם ליתן שחד, על הצדיקים או על הרשעים, הוי אומר על הרשעים. אם על הצדיקים אינו נוטל שחד, קל וחומר על הרשעים.

יש לדקדק שגדר “דיו” הוא חלק מהדוגמא של הספרא ואיינו נמצא בברייתא דל”ב מידות.
יש לומר שדיו הוא רק להלכה, אבל באגדה לא אמרינן דיו.
הדברים מדוקדקים גם בספרא:

קל וחומר לשכינה ארבעה עשר יום.

הרי שמצד עצם הענין ראוי היה לה ארבע עשר יום וזה נכון מצד מה שראוי אבל למעשה לא נהגו כן משום “דיו”.
באגדה העוסקת במה שראוי נשאר שלא אמרינן דיו, וק”ו לשכינה י”ד יום, ובמדרש דין ק”ו לרשעים שיימחו מן העולם, אף שאינו עומד בכלל “דיו”.
אבל בגמ’ אמרינן רק שלא יזכיר לבטלה, ולא אמרינן שראוי לעונש גדול יותר, כיון שדיו לבוא מן הדין להיות כנדון.

——————————

זבחים מ”ד (ע”א):

העולה דמה מתיר את בשרה למזבח ועורה לכהנים עולת העוף דמה מתיר את בשרה למזבח חטאת העוף דמה מתיר את בשרה לכהנים פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים דמם מתיר את אימוריהן ליקרב: ומוציא אני את הקומץ ואת הלבונה והקטרת ומנחת כהנים ומנחת כהן משיח ומנחת נסכים והדם ר”ש אומר מה שלמים מיוחדין שיש בו על מזבח החיצון וחייבין עליו אף כל שישנן על מזבח החיצון חייבין עליו משום פיגול יצאו פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים הואיל שאין על מזבח החיצון כשלמים אין חייבין עליו משום פיגול [אמר מר] כיוצא בשלמים מאי ניהו בכור דנאכל לשני ימים ולילה אחד במאי אתי אי במה מצינו איכא למיפרך מה לשלמים שהן טעונין סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק אלא מאם האכל יאכל הני תרי כללי דסמיכי אהדדי נינהו אמר רבא כדאמרי במערבא כל מקום שאתה מוצא שני כללות הסמוכים זה לזה הטל פרט ביניהם ודונם בכלל ופרט.

מח’ בני מערבא ובני בבל על שני כללים הסמוכים אם נלמדים בריבוי ומיעוט או בכללי ופרטי.
נראה שבסוגיין שלמדו בריבוי ומיעוט היינו שכיוון שכללים סמוכים הם הרי הם חסד ותפארת והפרט הוא בחי’ גבורה ודין והרי זה בחי’ חסד וגבורה ת”ת שזה ריבוי ומיעוט וריבוי.
כך יש ללמוד כשהכללים סמוכים.
אבל בני מערבא למדו שכללים סמוכים הם תפארת ויסוד והפרט הוא המלכות שלאחריהם.
אעפ”כ הטל הפרט ביניהם כיון שהכללים במהותם אינם יכולים להנהיג אם לא יהיה להם הפרט לכלי על ידו תתנהג המציאות.

***

הדוגמא של מים מים ימים ונחלים תבאר הענין. מים הוא מושג כללי ועד שלא ניכנס לכלי כמו ים או נחל, אי אפשר להשתמש בו ואינו יכול להנהיג המציאות.
על כן במהות המלכות היא הכלי שהיא הפרט על יד תתנהג המציאות ולכן תיבחן המלכות כמנהיגת הכללים והרי היא כאילו עולה מעל היסוד ומכרעת בין ת”ת ויסוד ומנהיג המציאות על פיה.
צורת הפסוק (ויקרא י”א, ט’):

את זה תאכלו מכל אשר במים כל אשר לו סנפיר וקשקשת במים בימים ובנחלים אתם תאכלו.

מזכירה בבירור דברי הזהר (שמות מ”ב) על הספירות:

כגוונא דימא, דלית במיא דימא דנפקי מיניה תפיסו כלל ולא צורה, אלא באתפשטותא דמיא דימא על מאנא דאיהו ארעא אתעביד דמיון, ויכילנא למעבד חושבן תמן, כגון המקור דימא הא חד, נפיק מיניה מעין, כפום אתפשטותא דיליה בההוא מאנא כעגולא דאיהי י’, הא מקור חד, ומעין דנפיק מיניה הא תרין, לבתר עבד מאנא רברבא, כגון מאן דעבד (נ”א דחפר) חפירא רברבא, ואתמלי מן מיא דנפיק מן מעיין, ההיא מאנא אתקרי ים, והוא מאנא תליתאה. וההוא מאנא רברבא אתפליג לשבע נחלין (נ”א מאנין), וכפום מאנין אריכין, הכי אתפשט מיא מן ימא לשבעה נחלין, והא מקור ומעיין וימא ושבע נחלין אינון עשרה, ואי יתבר אומנא אלין מאנין דתקין, יהדרון מיא למקור, וישתארו מאנין תבירין יבשין בלא מיא.

הכל נידון בערכין, ואותו תהליך קיים גם בכללי ופרטי שהכללים הם מעל המציאות, וההנהגה היא על פי הפרטים ודו”ק.

דילוג לתוכן