לחיות עם פרשת השבוע – “לזאת יקרא תפילה”

הרב יהושע ויצמן
כ׳ בכסלו ה׳תש״פ
 
18/12/2019

פרשת שבוע
לחיות עם פרשת השבוע – וישב – “לזאת יקרא תפילה”

פרשת “וישב” מתחילה את הסיפור של יוסף ואחיו, שממשיך גם לפרשות הבאות, כמעט עד סיום חומש בראשית.
נעמוד על היבט אחד בסיפור זה, לאור דבריו של הרב קוק זצ”ל. הרב מבאר את הפסוק (תהלים ל”ד, ד’):

גַּדְּלוּ לַה’ אִתִּי וּנְרוֹמְמָה שְׁמוֹ יַחְדָּו.

וכך הם דבריו (עולת ראי”ה ח”א, עמ’ ש”ו):

ההכרה את דרכי השגחת ד’ תמצא אפשרות, מצד הגיון חקירת השכל והנסיון, בחקור האדם תכלית המעשים, וימצא שגם המעשים הטפלים, שחשב שרק מקרים המה, כולם היו ויהיו יסודות להכנת טוב נעלה, ומהחלק ישכיל אל הכלל ויבין כי כל מעשינו יד ד’ בם שולטת להנהיג לתכלית רוממה וטוב עליון.

אדם מתבונן בעולם, ורואה, שכל המעשים שנעשים בעולם – מובילים לתכלית טובה ונעלה. גם מעשים שנראים בתחילה פעוטים או טפלים, חסרי חשיבות – מתברר שהם חלק מתהליך כולל שהקב”ה מוביל בעולם. הרב מביא לכך דוגמא:

למשל, כשיסתכל האדם בכל הסבובים שבהנהגות האבות, וכל הדברים הקטנים שגרמו להיות מכשירים ליציאת מצרים וצמיחת מלכות בית דוד, ענין כתונת הפסים של יוסף, הליכת יהודה לגוז את צאנו, והחלומות של פרעה ושל שר המשקים והאופים, וכבר העירו ודרשו חז”ל במדרש רבה (פ’ וישב), בפסוק “כי אנכי ידעתי את המחשבת אשר אנכי חשב עליכם נאם ד'”, להתבונן ארחות ההשגחה העליונה מהפעולות, שבשעתן לא היה עולה על הדעת, שיש להן תכלית נשגבה. וזה יקרא גדולה לד’, כי גדול אדוננו, שלא רק הדברים והמעשים הנעלים, שגם המובן השכלי בראשית ההשקפה היה מיחסם למעשה ד’, כי גם הדברים הרחוקים והפעולות הנראות זרות, והמעשים הנעשים מכח סבות אנושיות בחיריות, ולפעמים גם משרירות לב הותל אשר לאדם, גם הם מעשה ד’ המה לתוצאות תכליתם הנשגבה, ולכולם יש מערכת הנהגה שמובילה יד עליון, למטרת הטובה הרוממה לאין חקר…

בסיפור יוסף ואחיו, יש מעשים רבים שנראו בתחילה שוליים וחסרי חשיבות. ירידתו של יהודה מאת אחיו, למשל, או כתונת הפסים שנתן יעקב ליוסף – וכי הוא חשב שיש לכך משמעות לדורות?!

הרב מזכיר את דברי חז”ל במדרש (בראשית רבה פרשה פ”ה, א’):

“ויהי בעת ההיא”, רבי שמואל בר נחמן פתח (ירמיה כ”ט): “כי אנכי ידעתי את המחשבות”, שבטים היו עסוקין במכירתו של יוסף, ויוסף היה עסוק בשקו ובתעניתו, ראובן היה עסוק בשקו ובתעניתו, ויעקב היה עסוק בשקו ובתעניתו, ויהודה היה עסוק ליקח לו אשה, והקב”ה היה עוסק בורא אורו של מלך המשיח. “ויהי בעת ההיא וירד יהודה”, (ישעיה ס”ו) “בטרם תחיל ילדה”, קודם שלא נולד משעבד הראשון נולד גואל האחרון.

כל אחד מ”גיבורי” הפרשה עסוק בענייניו האישיים, ולא רואה את שאר התמונה.
יעקב מתאבל על יוסף, מרגיש שחרב עליו עולמו.
ראובן רואה שיוסף איננו בבור, ואף הוא מתאבל עליו.
השבטים חושבים שהם הצליחו להיפטר מיוסף, ולא ישמעו ממנו יותר.
יהודה נפרד מהאחים, וחושב שהוא עסוק בבנין ביתו הפרטי.
ומכל החוטים האלו, הנראים נפרדים זה מזה, הקב”ה טווה משהו חדש – בורא אורו של משיח. מכל הדברים שנראים צדדיים ולא מחוברים – הקב”ה יוצר תהליך שמוביל לגאולת העולם.

“הכוכב” של הסיפור הוא כמובן יוסף, שבו בחרה ההשגחה העליונה להוביל את כל התהליך.
בזוה”ק אומרים חכמים (ח”א מקץ, ר”א ע”ב, בתרגום), שיוסף היה תמיד מחכה לקב”ה. בכל דבר שקרה לו – יוסף שאל את עצמו לאן הקב”ה מוביל אותו על ידי הדבר הזה. כך כשאחיו השליכו אותו לבור מלא נחשים ועקרבים, כך כשאדונו שם אותו בבית הסוהר במצרים – יוסף רק ראה את הקב”ה, וחיכה לראות מה הקב”ה מגלגל מכל המעשים שהוא עובר.
יוסף נבחר להוביל את המהלך של ירידת ישראל למצרים בגלל מידותיו ובגלל דרך ההסתכלות שלו על העולם. יוסף הבין שהעולם מונהג על ידי הקב”ה, והולך לקראת גילוי שם ה’. על כן בכל דבר שקרה לו, הוא שאל את עצמו: איזה חלק בתהליך הגאולה של העולם מתרחש עכשיו?

לאור זאת, נתבונן בענין נוסף בסיפורו של יוסף.
בגמרא מובא, שכאשר אדם חולם חלום ונפשו עגומה עליו, עליו לומר נוסח של תפילה בזמן ברכת כהנים (ברכות נ”ה ע”ב):

האי מאן דחזא חלמא ולא ידע מאי חזא (=מי שראה חלום ואינו יודע מה ראה), ליקום קמי כהני בעידנא דפרסי ידייהו ולימא הכי (=יעמוד לפני הכהנים בזמן שנושאים את כפיהם, ויאמר כך): רבונו של עולם, אני שלך וחלומותי שלך, חלום חלמתי ואיני יודע מה הוא, בין שחלמתי אני לעצמי ובין שחלמו לי חבירי ובין שחלמתי על אחרים, אם טובים הם – חזקם ואמצם כחלומותיו של יוסף, ואם צריכים רפואה – רפאם כמי מרה על ידי משה רבינו, וכמרים מצרעתה, וכחזקיה מחליו, וכמי יריחו על ידי אלישע. וכשם שהפכת קללת בלעם הרשע לברכה, כן הפוך כל חלומותי עלי לטובה. ומסיים בהדי כהני דעני צבורא אמן (=ומסיים עם הכהנים שיענו הציבור אמן).

הגמרא מעוררת למחשבה. אנו מבקשים מהקב”ה שאם החלום הוא טוב – שיחזק אותו כמו חלומותיו של יוסף.
האם חלומותיו של יוסף הם חלומות טובים?! והרי החלומות הללו גרמו לכל קשייו של יוסף. הם גרמו לקנאת האחים ולשנאתם, ולבסוף – למכירת יוסף, “בַּעַל הַחֲלֹמוֹת”, למצרים. האם ניתן לומר שאלו הם חלומות טובים?
אך יש מקום נוסף שבו נזכרים החלומות. כאשר יוסף רואה את אחיו מגיעים למצרים לקנות אוכל, נאמר (בראשית מ”ב, ט’):

וַיִּזְכֹּר יוֹסֵף אֵת הַחֲלֹמוֹת אֲשֶׁר חָלַם לָהֶם וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מְרַגְּלִים אַתֶּם לִרְאוֹת אֶת עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם.

יוסף הבין, שהחלומות הביאו את האחים למצרים.
חלומות טובים הם חלומות פועלים, חלומות שמשפיעים על המציאות. החלומות של יוסף הם שגרמו למכירתו, אך בכך הם הניעו את כל התהליך של הירידה למצרים. החלומות גרמו להתממשות שלהם.
אמנם בתחילת הדרך החלום גרם לשנאה גדולה, אך בסוף הוא הוביל להתאחדות המשפחה במצרים, כהכנה הטובה ביותר לקראת גלות מצרים. “חזקם ואמצם כחלומותיו של יוסף” – שהיו חלק מתהליך אלוקי שהוביל לגאולת מצרים. החלומות היו חלק מהתהליך, ולכן הם נקראים חלומות טובים.

לאור דברים אלו, ננסה להתבונן על התקופה שאנו חיים בה.
כפי שהזכרנו כמה פעמים, אנו חיים בתקופה אדירה. כל הבלבולים והקשיים הם חלק מההסתרות שהקב”ה שולח אלינו, כדי שהאור הגדול של התקופה לא יסנוור את עינינו.
כפי שאמר הרב קוק, אנו צריכים לראות בכל פרט ובכל מעשה – גם השוליים שבהם – חלק מתהליך אלוקי. בדור בו האור האלוקי מאיר בעוצמה רבה, יש לכך ערך גדול. כל פרט וכל מעשה הוא בעל משמעות, והוא חלק מהתהליך שהקב”ה מוביל בדור הזה. הזכרנו בעבר את המדרש (רות רבה פרשה ה’, ו’):

אמר רבי יצחק בר מריון: בא הכתוב ללמדך שאם אדם עושה מצוה יעשנה בלבב שלם. שאילו היה ראובן יודע שהקב”ה מכתיב עליו (בראשית ל”ז): “וישמע ראובן ויצילהו מידם”, בכתפו היה מוליכו אצל אביו. ואילו היה יודע אהרן שהקב”ה מכתיב עליו (שמות ד’): “הנה הוא יוצא לקראתך”, בתופים ובמחולות היה יוצא לקראתו. ואילו היה יודע בעז שהקב”ה מכתיב עליו: “ויצבט לה קלי ותאכל ותשבע ותותר”, עגלות מפוטמות היה מאכילה. ר’ כהן ור’ יהושע דסכנין בשם ר’ לוי: לשעבר היה אדם עושה מצוה והנביא כותבה, ועכשיו כשאדם עושה מצוה מי כותבה, אליהו כותבה ומלך המשיח, והקב”ה חותם על ידיהם, הדא הוא דכתיב (מלאכי ג’): “אז נדברו יראי ה’ איש אל רעהו וגו'”.

ראובן, אהרן ובעז חשבו שהם עוסקים בדבר אישי, מעשה צדדי חסר משמעות היסטורית. אך בסופו של דבר מעשיהם נכתבו בתורה. מכאן למדים: “אם אדם עושה מצוה – יעשנה בלבב שלם”.
אם היינו יודעים כמה השפעה יש לכל מעשה שאנו עושים, ולכל מפעל שאנו פועלים – היינו עושים זאת בעוצמה גדולה. כך ביחס ל”פנים אל פנים” או ל”תורת ארץ ישראל”. כל דבר כזה תופס מקום משמעותי בתהליך האלוקי. כל אדם, כל משפחה – תורמים תרומה משמעותית לתהליך האלוקי. כשנראה בע”ה את התמונה השלמה, נבין איך כל אחד ואחד תרם את חלקו והיה שותף לגלוי העוצמה הגדולה של הדור.
אנו צריכים להיות כמו יוסף, שהיה מחכה תמיד לקב”ה. בכל דבר לשאול את עצמנו: מה הקב”ה רוצה ממני בדבר הזה?

תוך כדי המחשבה על הדברים, חשבתי לעצמי: עליך לעשות זאת בעצמך. לשאול את עצמך: מה הקב”ה אומר לי?
לאור זאת, חשבתי על ענין התפילה. אנחנו, כמו רבים מבני הדור הזה, מתמודדים עם קושי רב של תלמידים להגיע לתפילה בבוקר. אנו בדרך כלל חושבים על כך בביקורת: איך יתכן שאדם לא קם לתפילה? “בדורנו זה לא היה ככה!”.
הפעם, אמרתי לעצמי: תחשוב, מה הקב”ה רוצה מאיתנו בתופעה הזו, שרבים כל כך מתקשים בענין התפילה.
יתכן, שיש בכך אמירה גדולה, והדברים קשורים למושג “הנסירה”.
כידוע, חז”ל מלמדים אותנו שאדם וחוה נבראו מחוברים זה לזה גב לגב, “אחור באחור”. לאחר מכן הקב”ה הפיל תרדמה על האדם, ואז ניסר והפריד את חוה מן האדם, והביאה אל האדם, אז אמר אדם (בראשית ב’, כ”ג):

וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת.

הרב קוק, על פי מקורות בפנימיות התורה, מסביר את משמעות הדברים (אורות ישראל א’, י”ג):

אי אפשר לאדם להפרד מדבקות האלהית, ואי אפשר לכנסת ישראל להפרד מצור ישעה אור ד’ אלהי ישראל. אבל אי האפשרות הזאת, ההולכת ומופיעה בכל הדורות, יש בה הכרח טבעי, שאיננו נותן מקום לבהירות הדעת לגלות את פעולתה. על כן באים ימים שתרדמה נופלת על האדם, והפרצופים ננסרים זה מזה, עד שהפירוד הגמור נעשה אפשרי, ובכללות התרדמה במקום צלע מחוברת, חיבור טבעי, גב לגב, עומדת תפארת אדם בכליל הדרה, שהבחירה השכלית מכרת לומר “זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי”, והעולם מתכונן בהופעת חיים ותולדות קיימות עדי עד. האפשרויות לדבר “גבוהה גבוהה”, על דבר שמד, על דבר כפירה, על דבר פירודים מוחלטים, הן תולדותיה של הנסירה, המביאה לידי ההתאחדות הגמורה, הצורית החפשית, “כמשוש חתן על כלה ישיש עליך אלהיך”. החזיון מתגלה ביחושה של התורה אל האומה, שהחיבור הטבעי הולך ומתפרד על ידי הנסירה התרדמית, וגמר הנסירה הוא תוכן הבנין, המביא לאחדות משוכללת, ותורה חוזרת ללומדיה, וכל בניך למודי ד’ ורב שלום בניך.

חיבור של גב לגב, “אחור באחור” הוא חיבור טבעי, הכרחי. אין זה חיבור של אהבה. האיש והאשה לא פונים זה כלפי זה, לא רואים זה את זה, אלא מחוברים מטבעם.
כדי ליצור חיבור שבא מבחירה ומאהבה, יש צורך בתרדמה. יש חיתוך וניתוק בין האיש והאשה. זה שלב של קושי, שמטרתו היא חיבור מחודש, מתוך אהבה, “פנים בפנים”.
הרב קוק מסביר זאת על הקשר של האומה לקב”ה. כדי ליצור חיבור ברמה גבוהה, באה תקופה של ניתוק, של כפירה, שמטרתו חיבור מחודש, מתוך אהבה וקשר עמוק.

שמא יש לומר כך גם בענין התפילה. אולי יש שאומרים: “אם זו היא התפילה – אני לא מתחבר אליה. אני רוצה תפילה גדולה יותר ועמוקה יותר”. שמא אנו חווים כעת בחי’ של “נסירה” ביחס לתפילה, של ניתוק ופירוד, שמטרתו חיבור עמוק יותק, תפילה שהיא חוויה רוחנית עליונה.
כך גם ביחס לתורה ולאמונה. בני הדור הזה רוצים גדלות, רוצים חיבור עמוק, רוצים קשר. מבקשים שהקשר לתורה יהיה קשר של אהבה ושל חיים; מבקשים שהתפילה תהיה יותר מאשר מסגרת דתית לחיים, אלא משהו שבוחרים בו, משהו שעליו אפשר לומר: “לזאת יקרא תפילה”.

כדי “לחיות עם פרשת השבוע” אנו צריכים ללכת בדרכו של יוסף, ולחכות לקב”ה בכל תופעה. אנו צריכים ללמוד ולהבין שאין מעשה ותופעה שהם מיותרים. כל דבר הוא חלק מהתהליך האלוקי. גם מה שנראה לנו כעצלות גרידא – הוא חלק מתהליך גדול יותר.

אנו צריכים לפעול ולעשות דברים גדולים. לתבוע מעצמנו הופעה של תפילה בגדלות ובעומק, שכל אחד ירצה להתחבר אליה.
הדור הזה זקוק לתפילותינו. ברמה הפשוטה – אפילו ביחס להקמת הממשלה המתעכבת. אנו צריכים להתפלל על כך, שתקום ממשלה טובה, שתהיה חלק מהתהליך האלוקי המוביל את עם ישראל לטובה, ולא חלילה תבוא כ”עונש” על מעשינו.
גם בתחומים נוספים – עדיין יש מחלות ותאונות דרכים, והעולם זקוק לתפילותינו.

בע”ה נפעל בגדלות, וכל מעשינו יהיו חלק מהתהליך האלוקי, עד לגאולה השלמה במהרה בימינו.

ניתן לקבל את השיחה במייל בכל שבוע, בלי נדר, על ידי משלוח בקשה ל: metavhaaretz@gmail.com.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.