יציאת מצרים ולדורות – מכילתא בא (י"ב ג' וה') – לימוד מקל וחומר ומגזירה שוה

הקשר בין הדין הנלמד למידות קל וחומר וגזירה שוה מבואר בלימוד זה ע"פ ביאור האר"י

שתי מימרות במכילתא. האחת בק"ו והשניה בג"ש ובשתיהן מסיימים שכל הדין של "והיה לכם למשמרת" אינו אלא בפסח מצרים ואינו נוהג בפסח דורות.
מכילתא בא (פרשה ג'):

בעשור לחדש הזה ויקחו. אין לי אלא עשירי שהוא כשר ללקיחה ארבעה עשר מנין אמרת ק"ו ומה עשירי שאינו כשר לשחיטה כשר ללקיחה. י"ד שהוא כשר לשחיטה אינו דין שיהא כשר ללקיחה. י"ג מנין אמרת ק"ו ומה אם עשירי שאינו קרוב לשחיטה כשר ללקיחה י"ג שהוא קרוב לשחיטה אינו דין שיהא כשר ללקיחה וה"ה לאחד עשר לשנים עשר:
בעשור לחדש הזה להוציא פסח דורות שפסח מצרים מקחו מבעשור ופסח דורות מקחו כל זמן:

מכילתא בא (פרשה ה'):

והיה לכם למשמרת מגיד הכתוב שהיו מבקרין אותו ארבעה ימים קודם לשחיטה מכאן אתה דן על התמיד נאמרה שמירה בפסח ונאמרה שמירה בתמיד מה שמירה האמורה בפסח מבקרין אותו ארבעה ימים קודם שחיטה אף שמירה האמורה בתמיד מבקרין אותו ארבעה ימים קודם שחיטה מכאן אמרו אין פוחתים מששה טלאים המבוקרין מלשכת הטלאים כדי לשבת ולשני ימים טובים של ראש השנה ומוסיפין לעולם. והיה לכם למשמרת להוציא פסח דורות שפסח מצרים מקחו בעשור ופסח דורות מקחו כל זמן:

וקשה א. מה יש ללמוד קל וחומר שאפשר לקחת בי"א י"ב י"ג וי"ד והלא דין לקיחה אינו נוהג לדורות ומאי דהוה הוה.
ב. לכאורה יש סתירה בין הלימודים שהרי בק"ו אנו למדים שהלקיחה אינה דווקא בעשור, ואם כן אין בהכרח ד' ימים לביקור הקרבן, ואם כן כיצד נלמד בג"ש שהתמיד צריך בדווקא ד' ימים?
נראה שהבנת הקשר בין מידת קל וחומר וג"ש לבין הדינים הנלמדים בהם תעזור לנו להבין המדרש על בוריו.
אכן אין להבין מה יש ללמוד בקל וחומר על אפשרות הלקיחה בי"ד והלא מאי דהוה הוה. אבל יש להבין שההנהגה הקשורה ללקיחת השה קשורה למידת קל וחומר והיא המתבארת במדרש.
כבר הראנו לדעת מה שאמרו במדרש שההנהגה של הקב"ה ביציאת מצרים היתה שהיה הדין על המצרים והרחמים על ישראל, כדברי ר' יוסי בר חנינא במדרש שמות רבה ריש וארא

ורבי יוסי ב"ר חנינא אמר "אלוקים" על המצריים, "אני ה'" על ישראל.

משיכת השה מן המצרים והכנסתו לרשות ישראל קשורה למידה זו שכן צריך לעבור מהיותו אלהי מצרים לשחיטתו לגבוה לאלקי ישראל.
וכבר נתבארו הדברים בזהר הקדוש (פרשת בא דף ל"ט):

דברו אל כל עדת ישראל לאמר בעשור לחדש הזה ויקחו להם איש שה וגו' בעשור אמאי בעשור, אמר רבי אבא בזמנא דאנהיר יובלא לסיהרא דכתיב ביובלא בעשור לחדש השביעי הזה יום הכפורים הוא. ויקחו להם איש שה לבית אבות אמאי בגין דבזמנא דא אצטריך למיגד ליה דהא תנינן במלתא דא אתבר כתרא (חדא) תתאה (ע' ב') דמתאחדין ביה כל שאר כתרין תתאין ועל דא פריש משה ואמר משכו וקחו לכם צאן, כמה דכתיב צאן ועבד ושפחה, אמר קודשא בריך הוא עבידו אתון עובדא לתתא ואנא אתבר תקפיהון לעילא וכמה דתעבדון בנורא אתון דכתיב כי אם צלי אש אנא אוף הכי אעביר אותו באש בנהר דינור, עיי"ש
תרגום: למה בעשור לחודש, אמר ר' אבא הוא בזמן שהיובל מאיר אל הלבנה, שכתוב, ביובל, בעשור לחודש השביעי יום הכיפורים הוא. ויקחו להם שה לבית אבות. למה, משום שבשעה ההוא צריכים למשוך אותו, כי למדנו בדבר זה נשבר כתר תחתון, שנאחזים בו כל שאר כתרים התחתונים ועל זה פרש משה ואמר, משכו וקחו לכם צאן, כמ"ש צאן ועבד ושפחה. אמר הקב"ה עשו אתם מעשה למטה ואני אשבר תקפם למעלה. וכמו שתעשו אתם לשרפו באש, שכתוב כי אם צלי אש, אני גם כן אעביר אותו באש, בנהר דינור.

ובהמשך בדף מ:

ויהא אתמסר בידיכון ברשותכון עד דתנכסון ליה ותעבדון ביה דינא
תרגום: ויהיה נמסר בידכם ברשותכם עד שתשחטו אותו, ותעשו בו דין

ויש לומר שבאותם ימים של פסח מצרים היו אלה ארבעה ימים מיוחדים מעשור (שהוא השפעת הבינה) ועד לי"ד וט"ו בהם מגיעה השפעת "יובלא לסיהרא", השפעת הבינה למלכות מגיעה לשיאה.
מצד עצם הימים הרי הם הולכים ומתקרבים למעלתם העליונה ואם בעשור יכול למשוך השה ממצרים, קל וחומר שבי"ד הקרוב אל השחיטה לגבוה, שיכול למשוך.
זה נכון להנהגת אותם ימים של פסח מצרים ששייכים למידת קל וחומר. שהיה הדין על מצרים עובדי ע"ז ורחמים על ישראל שנכנסו לרשות הקב"ה.
אבל לדורות אנו למדים שארבעה ימים הוא תהליך של מעבר. על ארבעה ימים הללו יש לומר שהם הגבול בין הנהגת הדין להנהגת הרחמים ועל כן הם ממוזגים ושייכים לשניהם כידוע במושג הגבול (כדברי הרב בהקדמת עץ הדר על פי עץ חיים ריש שער אבי"ע).
על כן שייך ללמוד בג"ש על התמיד שעושה את התהליך מהיותו כבש של אדם פרטי עד להיותו כבש של כלל ישראל. זה תפקיד המשמרת של ד' ימים כמבואר במגילת תענית בתחילתה בדברי ר' עקיבא:

מן ריש ירחא דניסן עד תמניא ביה אתוקם תמידא, דלא למספד. (תרגום: מן ראש חודש ניסן עד שמונה בו, הוקם (דין קרבן ה)תמיד. יום זה אסור בהספד) שהיו צדוקין אומרים: מביאים תמידים משל יחיד וזה מביא שבת אחד וזה מביא שתי שבתות וזה מביא שלשים יום. ומה היו דורשים, אמרו: כתוב בתורה (במדבר כח ד): "את הכבש אחד תעשה בבקר". ליחיד משמע. אמרו להם חכמים: אין אתם רשאים לעשות כן לפי שאין קרבן בא אלא משל כל ישראל, שנאמר (שם, ב:) "צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי לאשי ריח ניחוחי תשמרו להקריב לי במועדו". "קרבני" זה הדם. "לחמי" אלו חלבים. "לאשי" זה הקטרת. "ריח" זו הלבונה. "ניחוחי" אלו הנסכים. וכל שהוא כ"ריח ניחוחי – תשמרו להקריב לי במועדו" שיהא כולם באים מתרומת הלשכה: רבי עקיבא אומר, מניין שלא יצא וירעה בעדר, תלמוד לומר "תשמרו להקריב לי במועדו". ולהלן הוא אומר (שמות יב ו): "והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום". מה להלן מבקרין אותו ארבעה ימים קודם לשחיטתו, אף כאן מבקרין אותו ארבעה ימים קודם לשחיטתו. וכשגברו עליהם ונצחום, התקינו שיהיו שוקלין שקליהן ומניחין אותן בלשכה, והיו תמידים קרבים משל צבור. וכל אותן הימים שדנום עשאום ימים טובים:

לכאורה דברי ר' עקיבא אינם קשורים לעניין מחלוקת הצדוקים וישראל.
על פי דרכינו מבוארים דברי רבי עקיבא. ארבעת ימי המשמרת הם תהליך המעבר מהיותו פרטי לכניסתו לרשות כלל ישראל. דין זה נלמד בגזירה שוה.
בפסח מצרים היו אלה ארבעה ימים של הגבול בין הדין שהיה על המצרים עובדי ע"ז לבין הרחמים שהיו על ישראל שנכנסו לעבודת ה'.
לדורות אלו ארבעה ימים של הגבול והמעבר מהיות השה רכוש פרטי להיותו נכס כלל ישראלי.
ועי' בדברי הרב קוק בהבנת המחלוקת בין הצדוקים לבין חכמי ישראל (משפט כהן קכ"ד)

ומה שרצו הצדוקים, שיחיד יהי' מתנדב ומביא תמיד, בא מפני שלא הודו שיש בכללות כנסת ישראל קדושה מיוחדת, מה שלא נמצא בכל עם ולשון, שכל אומה עיקר הקיבוץ שלה הוא כדי להיטיב להיחידים הפרטיים, אבל הכלל מצד עצמו אין לו מציאות עצמית, ונמצא שערך הצבור כלפי אוה"ע הוא בבחינת שותפים, ואצל השותפים בודאי העיקר הוא חלקו של כל יחיד שבשותפות הכללית לגבי אותו היחיד. אבל באמת לגבי ישראל ציבור ושותפין הם שני מושגים. כדמשמע מסוגיא וממשנה דתמורה י"ג א' אין הציבור והשותפין עושין תמורה, מפני שיש בציבור של ישראל קדושה ומציאות כללית, שאינה נערכת כלל כלפי החלק של כל פרט, והיא עומדת למעלה מגדרי חלוקה, ובשביל כך קרבנות ציבור צריכין להיות משל ציבור דוקא, שזהו ענין הקדושה של הכלל כולו.

רבי עקיבא עונה להם שתפקיד המשמרת נלמד מפסח, בו נעשה עם ישראל לעם ואף הוא קרבן ציבור הדוחה שבת וטומאה. ועניינה של המשמרת הוא לעשות את התהליך של המעבר מיחיד אל הציבור. על כן נמצא בלשכת הטלאים במקדש ארבעה ימים הנלמדים מן המעבר של השה מהמצרים לישראל.
הנהגת פסח מצרים ראויה להיות נלמדת בקל וחומר, שכן היתה הנהגה שמקצת העולם נידון בדין ומקצתו ברחמים.
לדורות נשארה לנו גזירה שוה, הממזגת ומבטאת את המעבר ממציאות למציאות בארבעה ימים שבהם מבקרין את הקרבן בלשכת הטמאים.
עבודה זרה וקרבן לגבוה שונים בתכלית. לכל אחד מהם הנהגה שונה, ע"ז במידת הדין וקרבן גבוה הוא במידת הרחמים ועל כן התהליך נלמד בק"ו.
יחיד וציבור לעומת זה יש בהם צד משותף. היחידים והציבור אינם דברים שונים זה מזה בתכלית. בכל יחיד יש בפנימיותו שייכות לציבור. "נשמה אחת וגופים מחולקים" (תניא ל"ב). המעבר מיחיד לציבור נלמד בג"ש כי יש ביחיד בתוכו קשר לציבור ואף הציבור מתעלה מהיחידים.

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *