שני עדים כדוגמא לתהליך של ג' מידות הראשונות – לימוד מקל וחומר, מגזירה שוה ומבנין אב
לביאור קל וחומר, גזירה שוה ובנין אב כתהליך
שני עדים המעידים ומכריעים את הדין יכולים ללומדנו את התהליך של שלש המידות הראשונות מי"ג מידות שהתורה נדרשת בהן: קל וחומר, גזירה שוה ובנין אב.
אפשר לחלק את הדין לשלשה חלקים:
* חלק הטענות או חלק הטוען והנטען
* חלק הראיות או העדות
* חלק הדין או הכרעת ופסק הדין
העדים שייכים לכל חלק מחלקי הדין.
שייכים הם לחלק הטוען והנטען שכן עדי ממון נצטוו לבוא ולהעיד רק אם אחד הצדדים תובע מהם להעיד.
העדים הם עדי הטוען או הנטען.
שייכים הם בוודאי לחלק העדות מצד עדותם.
ושייכים הם להכרעת הדין הבאה על פיהם. "על פי שניים עדים… יקום דבר".
מצד הלימוד במידות מי"ג מידות שהתורה נדרשת מצאנו בדיני עדים לימוד בק"ו, לימוד בגזירה שוה ולימוד בבנין אב. נראה שמתאימים הדברים לתהליך שהזכרנו.
מקל וחומר מצאנו בבא מציעא דף ג'. בדינו של ר"ח קמייתא שאמר:
מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום והעדים מעידים אותו שיש לו חמשים זוז נותן לו חמשים זוז וישבע על השאר שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים מקל וחומר.
ובדף ג' ע"ב:
ומאי ק"ו? ומה פיו שאין מחייבו ממון מחייבו שבועה עדים שמחייבין אותו ממון אינו דין שמחייבין אותו שבועה
ופיו אין מחייבו ממון והא הודאת בעל דין כמאה עדים דמי מאי ממון קנס
וכתב השל"ה בחלק תושבע"פ בכלל קל וחומר:
… ומזה מוכח בהדיא דבכל מקום בתלמוד כשיש סוגיא כזאת נשאר הק"ו שהתחיל בו… אלא על כרחך אף בבוא במה הצד נשאר הקל וחומר ועוד יש לי להוכיח בכל הסוגיות דחוזר דין ק"ו לאיתנו דאל"כ למה היה לו להזכיר מתחילה הק"ו בדבריו יאמר מיד מה מצינו. עיי"ש עוד דבריו.
מבואר כאן בפירוש שהעדים הם כמו טענה, ויש בדבריהם בחינת טוען ונטען. הרי זה עיקר חידושו של ר' חייא שהעדים פועלים להשביע הנתבע כמו טענה.
הקל וחומר שייך, אפוא, לחלק הטוען ונטען.
מגזירה שוה מצאנו במסכת שבועות ל' (ע"א) בפסול נשים לעדות:
מנא הני מילי דת"ר (דברים יט) ועמדו שני האנשים בעדים הכתוב מדבר, אתה אומר בעדים או אינו אלא בבעלי דינין… נאמר כאן "שני" ונאמר להלן (דברים יט) "שני" מה להלן בעדים אף כאן בעדים.
ומבנין אב מצאנו במסכת סנהדרין דף ל' (ע"א):
ותניא ממשמע שנאמר (דברים יט) "לא יקום עד" איני יודע שהוא אחד, מה תלמוד לומר "אחד" זה בנה אב כל מקום שנאמר עד הרי כאן שנים עד שיפרט לך הכתוב אחד.
שניהם כאחד בעדות עצמה המכריעה את הדין. העדות היא אחת לבית הדין המקבל את עדותם ומכריע הדין על פיהם.
נמצאנו למדים שיש תהליך בעדים הקרוב לתהליך שביארנו בג' המידות הראשונות.
השלב הראשון הוא העדים מצד הטוען ונטען שזו בחי' קל וחומר שיש כאן שני צדדים אשר כל אחד וטענתו.
השלב השני העדים מצד עצמם הם שנים המעידים עדות שוה שזו בחי' גזירה שוה ששניהם שוים בדבריהם.
השלב השלישי הוא התולדה הבאה מהעדות שהיא פסק הדין על פי העדות שזו בחי' בנין אב ששניהם יחד בחינת "עד". (וראה בענין סמיכה ומזוזה דוגמא נוספת ללימוד בבנין אב בכיוון זה)
לכאורה יש אפשרות נוספת לראות את הלימודים [לפחות את הלימודים של ק"ו ובניין אב] לא כתהליך, אלא כהבדל בין עדי ממונות לעדי עונשין.
שמכמה סוגיות עולה שבעדי ממונות כל עד מקיים חצי דבר, ואילו בעדי נפשות שניהם ביחד מקיימים דבר שלם. [כך בסוגיית עדי צירוף, כך במכות ו: לגבי עדות מיוחדת שקיימת בממונות ולא בנפשות לשיטת רב נחמן וכן פסק הרמב"ם, כך לגבי עד אחד בממונות המחייב שבועה לעומת עונשין ששם לעד אחד אסור לבוא להעיד משום לשון הרע, כך אולי בסוגיית משלשין בממון ולא במלקות – וההגדרה מובאת בשערי יושר שער ז פרק א וכן שער ו פרק ז].
ועל כן, אולי ניתן לומר שבעדי ממונות שייך הלימוד בקל וחומר, שיש בחי' שכל צד כביכול עומד בפנ"ע, ופועל את פעולתו, ואח"כ מצרפים את שניהם. ואילו בעדי עונשין, מיתה או מלקות, שם שני העדים פועלים יחד, בחי' נצח הוד כתרי פלגי דגופא, כמו שהרב הזכיר בלימוד בסוטה דף ב בעניין זה.
אשמח לשמוע תגובת הרב.
כל טוב, ובשורות טובות, נפתלי