ברכות ט"ו (ע"ב) – לימוד מקל וחומר
הקשר בין הדין הנלמד למידה קל וחומר מבואר בלימוד זה ע"פ ביאור האר"י.
ברכות ט"ו ע"ב:
וא"ר טבי א"ר יאשיה מאי דכתיב (משלי ל) שלש הנה לא תשבענה שאול ועוצר רחם וכי מה ענין שאול אצל רחם אלא לומר לך מה רחם מכניס ומוציא אף שאול מכניס ומוציא והלא דברים ק"ו ומה רחם שמכניסין בו בחשאי מוציאין ממנו בקולי קולות שאול שמכניסין בו בקולי קולות אינו דין שמוציאין ממנו בקולי קולות מכאן תשובה לאומרים אין תחיית המתים מן התורה.
נראה שהקולות הם ביטוי לקיום הדבר במציאות. עי' לעיל ו ע"ב על שמחת חתן וכלה ומתן תורה שהיו בקולות שהם ביטוי ל"פרסומי ניסא" שהוא קיבוע הדבר במציאות. דומה הדבר למברך בקול ועונים אמן שהוא אישור הדבר וקבלתו במציאות (עי' מה שכתבנו בזה בשיעור על תקיעת שופר).
על כן למדו שרחם מכניסין בו בחשאי ואם כן אינו כ"כ מציאות מאושרת ומקויימת ואעפ"כ מוציאין בקולי קולות, שאול שמכניסין בו בקולי קולות מה שמלמד שיש כאן חיות וקיבוע הדבר במציאות, ק"ו שיוציאו בקולו קולות.
הקולות הם ביטוי להתפשטות כלשון המהר"ל בנתיבות עולם נתיב א' עמ' קס"א1. ואם כן רחם שהוא בחשאי הוא בחי' דין, ומ"מ מוציאין בקולות שהם התפשטות, שאול שמכניסין בו בקולות שמלמד על התפשטות הדבר ופרסומו שהוא הנהגת החסד, ק"ו שיוציאו בקולות.
הק"ו מלמד להביט על הקבורה כזריעה בדומה לרחם (הנקרא אף הוא קבר). אין הקבורה סוף תהליך אלא ראשית תהליך ומצד זה בא הק"ו. הקולות מלמדים שרואים בקבר בחי' זריעה והתפשטות וקיומו בתוך המציאות. הקבורה עושה את הגוף שייך וקיים בתוך המציאות, אם זה המבט מובן הק"ו.
הביטוי "מכאן לתחיית המתים מן התורה", היינו שיש כאן מבט תורני המתייחס לקבורה כזריעה ברחם.
המקור הוא הפסוק "שאול ורחם" "מה עניין שאול אצל רחם", ומכאן למדנו להתייחס לשאול כאל רחם המקבל על מנת להוציא.
1 "כי הקול הוא מתפשט ביותר וההתפשטות בכל צד, וגם באמצע, וזהו שלימות ה' קולות כנגד ההתפשטות בכל ד' רוחות וגם באמצע"