שבת קט"ז (ע"א), סוכה נ"ג (ע"א-ע"ב) ונדרים ס"ו (ע"ב) – לימוד מקל וחומר

סוכה נ"ג (ע"א-ע"ב):

הכי אמר רבי יוחנן בשעה שכרה דוד שיתין קפא תהומא ובעי למשטפא עלמא אמר דוד חמש עשרה מעלות והורידן אי הכי חמש עשרה מעלות יורדות מיבעי ליה אמר ליה הואיל ואדכרתן (מלתא) הכי אתמר בשעה שכרה דוד שיתין קפא תהומא ובעא למשטפא עלמא אמר דוד מי איכא דידע אי שרי למכתב שם אחספא ונשדיה בתהומא ומנח ליכא דקאמר ליה מידי אמר דוד כל דידע למימר ואינו אומר יחנק בגרונו נשא אחיתופל קל וחומר בעצמו ומה לעשות שלום בין איש לאשתו אמרה תורה שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים לעשות שלום לכל העולם כולו על אחת כמה וכמה אמר ליה שרי כתב שם אחספא ושדי לתהומא ונחית תהומא שיתסר אלפי גרמידי כי חזי דנחית טובא אמר כמה דמידלי טפי מירטב עלמא אמר חמש עשרה מעלות ואסקיה חמיסר אלפי גרמידי ואוקמיה באלפי גרמידי.

על מנת להבין את הקל וחומר של אחיתופל שהציל את העולם, יש ללמוד קודם את עצם האמירה שלעשות שלום בין איש לאשתו אמרה תורה שהשם שנכתב בקדושה, ימחה.
הערה הראויה לעיון הוא מדוע גמרא זו שאמרה תורה שם הנכתב בקדושה ימחה משום שלום בית אינה מופיע במסכת סוטה, שם לכאורה המקור לענין זה.
נראה לכאורה שהחידוש איננו בדין סוטה אלא בדין כתיבת שם ה' ומחיקתו. לקמן יתברר יסוד זה.
מקום יחיד בש"ס שמופיעה המימרא בלא שלומדים ממנה קל וחומר היא בחולין קמ"א (ע"א) בדין מצורע שצריך להיטהר על ידי ציפורים והשאלה אם יכול לקחת אם על בנים משום עשה דטהרה שידחה איסור לקיחת אם על בנים . זו לשון הגמ':

אמר מר בר רב אשי כגון שנטלה על מנת לשלח דלאו ליכא עשה הוא דאיכא וליתי עשה ולידחי עשה מאי אולמיה דהאי עשה מהאי עשה סלקא דעתך הואיל ואמר מר גדול שלום שבין איש לאשתו שהרי אמרה תורה שמו של הקב"ה שנכתב בקדושה ימחה על המים והאי מצורע כיון דכמה דלא מטהר אסור בתשמיש המטה דכתיב וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים אהלו זו אשתו מכאן שאסור בתשמיש המטה מהו דתימא כיון דאסור בתשמיש המטה ליתי עשה דידיה ולידחי עשה דשלוח הקן קא משמע לן¹.

ויש לשאול מדוע באמת אין שלום ביתו דוחה עשה דשילוח האם, הרי שם שנכתב בקדושה נמחק לעשות שלום, ק"ו בשילוח.
וי"ל שמכאן ראיה למה שכתבו אחרונים (מובא באוצר מפרשי התלמוד סוכה נ"ג):

… דהאיסור של מחיקת השם מהקרא ד"ואבדתם את שמם, לא תעשון כן לה' אלוקיכם", הוא רק כשעושים דרך מחיקה ודרך אבידה לשם, אבל כשעושים זאת לשום צורך ותיקון שרי וזה שלמד אחיתופל בקל וחומר ומה לצורך תיקון קטן לא מקרי מחיקה ושרי, כ"ש לצורך תיקון כל העולם דלא מקרי מחיקה ושרי.

מבואר כאן ששלום בית היא הופעה עליונה של שם ה' יותר משם ה' הכתוב על גבי קלף. לא איבוד שם ה' יש כאן כי אם כתיבתו במציאות בשלום בית בין איש לאשתו. על כן שלום בית דוחה ענין מחיקה, אבל לא דוחה עשה, שנשאר בתוקפו גם כשנעשה לצורך.
מקור ליסוד זה יש ללמוד מדברי חתם סופר על חולין קמ"א שהביא מזבחים צ' (ע"ב):

איבעיא להו חטאת העוף ועולת בהמה ומעשר איזו מהן קודם תיקדום חטאת העוף איכא מעשר דקדים לה, ליקדים מעשר, איכא עולת בהמה דקדמה ליה, תיקדום עולת בהמה איכא חטאת העוף דקדמה לה, הכא תרגימו מין זבח עדיף במערבא אמרי עיילא בה עולת בהמה בחטאת העוף ואגבהתה ממעשר.

נחלקו חכמי בבל וחכמי ארץ ישראל כיצד לנהוג במקרה זה חטאת קודמת לעולה מגזירת הכתוב ועולה קודמת למעשר ומעשר קודם לחטאת העוף משום שהוא זבח. בארץ ישראל אמרו:

עיילא בה עולת בהמה בחטאת העוף ואגבהתה ממעשר

והבין החת"ס מדקדוק דברי רש"י שהכוונה היא שחטאת אינה דוחה את עולת בהמה אלא גזירת הכתוב היא שחשיבותה של העולה נמצאת בה, והיא מעצימה את חשיבות העולה קדימתה לא לבטל העולה באה, כי אם לבטא שכשיש חטאת, הקרבתה קודם היא חשיבות העולה וכלולה בה. מכאן יש ללמוד שפעמים שמצוה דוחה מצוה אחרת לא משום שחשובה היא ממנה, אלא משום שהיא מעצימה את היסוד עליו בנויה המצוה האחרת.
כך גם שלום בית היא הופעת שם ה' באופן היותר עליון. מחיקת השם הכתוב על הקלף מעצימה שם ה' במציאות שזו הופעה עליונה.
דומה הדבר למה שאמרו (אף זה בענין השלום) שמשנין מפני השלום לא מפני שהשלום ערך יותר עליון מהאמת, אלא שזו הופעה של אמת גדולה יותר².
כך מובן הקל וחומר בכל הסוגיות.
קודם שנפרט הסוגיות ראוי אף זה לציון שבכל מקום פרט לחולין קמ"א למדו בקל וחומר ממחיקת שם שנכתב בקדושה למען שלום בית. משמע שזו מימרא ששייכת באופן מיוחד למידה זו. נראה שהסיבה היא כיון שיש כאן ערכים שעומדים זה מול זה השייכים באופן מובהק להנהגת החסד והנהגת הדין.
מחיקת השם הרי שהיא מפרידה ומפוררת ענין אחדותי במיוחד ואין לך מידת הדין גדולה מזו. שלום בית לעומת זאת הוא הופעת חסד גדולה.
החידוש הוא לאור מה שאמרנו, ששלום בית גדולה מעלתו שהוא גורר אחריו את מחיקת השם לעשותו כחלק משלום בית ולחלק מהופעת השם בדרך גדולה יותר. השם על הקלף חשוב וקדוש. אפשר למוחקו על מנת "לכתוב" שם ה' במציאות השלום של איש ואשה שהשכינה ביניהם כך כותבים הם בעצם שלום הבית שלהם שם י-ה.
"שם גופיה אקרי שלום" שנאמר "ויקרא לו ה' שלום" (שופטים ו', כ"ד), ועל כן שלום ממשי הוא גופיה שם ה' באופן היותו חזק.
הרי שאנו מעריכים את הנהגת הדין של מחיקת השם מול ערך של שלום שהוא חסד. כשמעריכים אותם זה ליד זה, הרי שזה עושה את הנהגת הדין גופא להנהגת החסד³.

מעתה נבֹא לבאר הסוגיות.
בסוגיין (סוכה נ"ג:)
התהום הולך ושוטף ועומד לשטוף את העולם. דוד אינו יודע אם מותר לכתוב שם ה' על חרס ולהשליכו לתהום על מנת להשקיטו, ואחר האיום דורש אחיתופל קל וחומר.
יש כאן סתירה חריפה.
מחיקת השם היא הופעה קשה של מידת הדין. מצד זה אסור לכתוב שם ה' ולהשליכו לתהום.
שטיפת העולם על ידי המים אף היא פגיעה קשה בשלום לכל העולם ואף זה מצד הדין הוא בא, ומחיקת השם יכולה לעצור ולעשות שלום לכל העולם. "שם גופיה אקריה שלום" והשלכתו לתהום תביא שלום⁴.
אחיתופל לומד שהתורה התירה למחוק שם שנכתב בקדושה כדי לעשות שלום בין איש לאשתו. אם שלום כזה מתיר למחוק, פירוש שהשלום בעולם ובמציאות עליון יותר מן השלום הכתוב על החרס. ואם שלום בית כבר נחשב לשלום במציאות, המאפשר למחוק שם ה' כדי להביאו והמחיקה עצמה נחשבת לפעולה של שלום. קל וחומר לשלום של כל העולם שיאפשר למחוק שם ה' על מנת להביאו ואף מחיקה זו מקל וחומר שתיחשב פעולה של שלום, והופעת שם ה' במציאות בצורה עוצמתית יותר.

בסוגיא בנדרים ס"ו (ע"ב) זו לשונה:

ההוא דאמר לה לדביתהו קונם שאי את נהנית לי עד שתטעימי תבשילך לרבי יהודה ולרבי שמעון רבי יהודה טעים אמר קל וחומר ומה לעשות שלום בין איש לאשתו אמרה תורה שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים המאררים בספק ואני על אחת כמה וכמה רבי שמעון לא טעים אמר ימותו כל בני אלמנה ואל יזוז שמעון ממקומו ועוד כי היכי דלא לתרגלי למינדר.

שתי גרסאות יש בגמרא. האחת דגרסינן "ועוד" והיינו שזה טעם נוסף שלא יתרגלו לנדור והטעם הראשון הוא טעם בפנ"ע. ויש גרסא (ב"ח) דלא גרסינן ועוד והיינו שזה טעמו של ר' שמעון שלא אכל כדי שלא יתרגלו לנדור.
ויש להבין מה הטעם הראשון לתגובתו החריפה של רבי שמעון עד כדי קללה (עי' ר"ן).
ועוד יש להבין הרי רבי יהודה דרש קל וחומר ומה הפירכא של רבי שמעון ובמה נחלקו.
שיטת רבי יהודה היא לפי ההוה שכרגע יש בעיה של שלום בית, ומן הקל וחומר לומדים שצריך אדם לשנות מהרגלו ומדרכו כדי לעשות שלום בית ואף כי עלול לצאת מזה קלקול בעתיד.
רבי שמעון לא דן את הדברים על פי ההוה אלא על פי העתיד להיות בעקבות המעשה. הטעם הראשון (לפי גרסת הגמ' שלפנינו) נוגע לעצם השלום בית. אסור להישמע לאדם לדבר שלילי אף אם זה כרגע יביא שלום בית, שכן אין זה שלום בית אמיתי. בני זוג צריכים להסתדר עם עצמם ולא לתלות באחרים את שלומם. הטעם הראשון נוגע לעצם הנושא של שלום בית. רבי שמעון מלמדנו ששלום בית אמיתי לא יכון בדרך שנקט הבעל. אם תבשילי אשתו לא מתאימים לו ואינו יודע לפתור הדבר עם אשתו, לא תועיל טעימתו של רבי יהודה ורבי שמעון ולבסוף תחזור המריבה והפירוד.
פרסום קלונה של אשתו שאינה יודעת לבשל אינה דרך לשלום בית ואם הם יאכלו מתבשילה לא יחזור השלום עד ששינוי יסודי יתרחש ביחס הבעל לאשתו ויחס האישה לבעלה.
דיבורו החריף של רבי שמעון מעמיד הדברים על מקומם. אפילו אם המחיר יהיה מות בני אלמנה לא יזוז שמעון ממקומו כיון שחיים שנבנים על בסוס של שקר וניצול הזולת, אינם חיים.
לחיים כאלה אין תקומה בין כך ובין כך ועל כן זה לא דבר שיש להתחשב בו. הפירכא לקל וחומר באה מעצם הנושא של שלום בית ודעת רבי שמעון ששלום בית עתידי הוא המטרה ולא פתרון כאן ועכשיו.
לרבי יהודה שרואה את השלום בהווה כעיקר הנושא, יש קל וחומר, שכן בטעימתו יגרום לשלום בית בהווה. אם הקב"ה שהוא חסד עליון מוחה שמו במידת הדין על ספק שלום בית, רבי יהודה על אחת כמה וכמה שצריך להשתמש במידת הדין ולהכריח עצמו לאכול על מנת לעשות שלום.

בסוגיא שבת קט"ז (ע"א):

הגיליונין וספרי מינין אין מצילין אותן מפני הדליקה אלא נשרפין במקומן הן ואזכרותיהן מאי לאו גליונין דספר תורה לא גליונין דספרי מינין השתא ספרי מינין גופייהו אין מצילין גליונין מבעיא הכי קאמר וספרי מינין הרי הן כגליונים גופא הגליונים וספרי מינין אין מצילין אותם מפני הדליקה רבי יוסי אומר בחול קודר את האזכרות שבהן וגונזן והשאר שורפן א"ר טרפון אקפח את בני שאם יבאו לידי שאני אשרוף אותם ואת האזכרות שבהן שאפי' אדם רודף אחריו להורגו ונחש רץ להכישו נכנס לבית ע"ז ואין נכנס לבתיהן של אלו שהללו מכירין וכופרין והללו אין מכירין וכופרין ועליהן הכתוב אומר (ישעיהו נז) [ו]אחר הדלת והמזוזה שמת זכרונך א"ר ישמעאל ק"ו ומה לעשות שלום בין איש לאשתו אמרה תורה שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים הללו שמטילין קנאה ואיבה ותחרות בין ישראל לאביהן שבשמים על אחת כמה וכמה ועליהם אמר דוד (תהילים קלט) הלא משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט תכלית שנאה שנאתים לאויבים היו לי.

נראה שהנהגת קל וחומר במימרא זו היא בבחינת חיבור והפרדה. ה"קל" הוא הנהגת החיבור שהוא עניינו של חסד וה"חומר" הוא הנהגת הפירוד, שהוא דין.
שם שנכתב בקדושה הוא חיבור. חיבור אותיות השם, חיבור הכתב דיו וקלף. הקדושה מאחדת ומחברת כל הפרטים למציאות אחת.
שם זה נמחה על המים, וזה מבטא בחינה של דין, שהמים מפרידים הדיו מהקלף והכתב מתפורר, וכל זה על מנת לעשות שלום בין איש לאשתו.
חיבור בין איש לאשתו גדול יותר מצירוף האותיות לכלל השם שבקדושה. על כן אף מחיית השם, נחשבת למעשה של חיבור גדול יותר, שהיא משימה של שלום בין איש לאשתו.
שם שנכתב במגמה של פירוד – איבה – בין ישראל לאביהם שבשמים, וכל עניינו הוא התחרות והקנאה, קל וחומר שצריך למחותו ולשורפו ולפוררו ולהפרידו, שכן זה השלום הגדול יותר, שהוא השלום בין כנסת ישראל לקוב"ה.
אם משתמשים במידת הדין והפירוד כלפי שם שנכתב בקדושה שהוא עצמו שלום ואחדות, קל וחומר שנשתמש במידת הדין והפירוד כלפי שם שנכתב לעשות פירוד, כשהמטרה היא שימת שלום בין ישראל לאביהם שבשמים.
ספרי מינין יוצרים תחרות על צורת הקשר בין האנשים לבין הקב"ה. הצלחתם חלילה יוצרת קנאה. על כן צריך למחות גם את השם כדי לא לתת להם מציאות כלל, ולהודיע באופן הכי ברור שכל מקום שהם נוגעים בו, מידת הדין מצויה בו עד כדי שריפת שם השם שנכתב על ידם.
מסוטה למדנו שאף מחיית שם יכולה להיקרא שלום ודווקא הופעת הדין מביאה שלום עליון יותר. (מעין מה שביארו על משנין מפני השלום, שהשלום הוא אמת עליונה יותר מהאמת הפשוטה רק כאן, השלום הוא עליון יותר מהשלום הפשוט הבא מצירופי אותיות השם).

גם הרמב"ם בסוף ספר זמנים הביא בדין נר ביתו וקידוש היום ונר ביתו ונר חנוכה שנר ביתו עדיף משום שלום ביתו שהרי השם נמחק לעשות שלום בין איש לאשתו. אף כאן נראה שהלימוד בקל וחומר שאם נמחק השם לעשות שלום קל וחומר שיבטלו קידוש או נר חנוכה כדי לעשות שלום.

***

עוד בק"ו משם ה' שנמחק במגילת סוטה להיות שלום.

נראה שיש כאן ענין עקרוני שבכל פרשה העוסקת בחלקים שליליים של המציאות, כנגע צרעת ופרשת סוטה, אנו מחפשים נקודת אור וטוב, ברכה ושלום, ומנקודה זו אנו לומדים להאיר מקל וחומר על מקומות נוספים.
נקודת האור שבפרשה שלילית היא במהות שייכת למידת קל וחומר. בכך אנו מתקנים את השלילה והרע, שכן דרך נקודת הטוב שבו אנו מאירים על המציאות וכשמעצימים את נקודת הטוב, מתתקן לו הרע בעצמו.
כך עשה ר"מ בפרשת נגעי בתים, כשרואה שהכהן מצוה לפנות את הבית לשמור על הכלים, מיד לוקח ר"מ נקודה זו ומעצימה על ידי קל וחומר ומאיר לעולם כולו.
וכך עושה ר' ישמעאל ואחרים בפרשת סוטה. מחיקת שם ה', שהוא שם של רחמים זה גם ביטוי לרחמים, והיא מלמדת על שאיפתנו הגדולה לשלום ומתוך פרשת סוטה אנו לומדים לעשות שלום עולמי (כך אחיתופל) ושלום ביננו ובין קוב"ה (שבת קט"ז וספרי בפרשת נשא) ועד לשלום המשפחתי (ר' יהודה נדרים ס"ו:) ומכאן יתד ופינה לדרך בה עלינו ללמוד פרשיות שעוסקות ברע ובשלילה. עלינו לחפש בהן את נקודת האור הטוב והשלום, ולהעצימה בקל וחומר להאיר לעולם כולו.

---

¹ החת"ס שאל שתי שאלות. האחת שמבחינת השם שלום בית, הוי עשה דוחה ל"ת שהרי מחיקת השם בלאו, ואילו במצורע זה עשה ועשה. ונראה שכוונת הגמ' שהרי הקב"ה קבע בתורתו שימחק השם טהרי מצד הקב"ה אפשר היה שקיים שניהם, שלא ימחק השם ונמצא דרך לברר כשרות האשה, ומזה שקבע הקב"ה שימחק השם חזינן ששלום בית הוא שלום גדול יותר והופעת שם ה' עליונה יותר משם ה' הכתוב בקלף ומכאן הלימוד.
השניה בסוטה לכאורה זה איסור עולם ובמצורע זה רק לשעה ומה ההו"א ללמוד מסוטה למצורע. ונראה שבשלום בית אין מציאות של לשעה, שכן השעה יכולה לגרום למשקעים ולכעס ותסכול שאח"כ יפגעו בשלום לעולם ודו"ק.
² אגרת תרפ"ט (אגרות ראי"ה ח"ב): "תורתו של רבי עקיבא מקושרת בקשרי הכתרים של האותיות, ופליג אתנא קמא דספרא דאמר תורה שבעל פה ותורה שבכתב הן שתי תורות, כי אם הכל תורה אחת. השלום מכוון אל האמת, לא ויתור של אמת כי אם דיוק של אמת יש בו, והצדק היונק מהשלום בשפעו הגלוי – מטל השמים אשר לאמת העליונה הוא שותה, והלכה למשה מסיני לא בפני עצמה נתנה כי אם בכתרים היא גנוזה, ב"אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה"…"
³ עי' לשון הרב קוק במידת קל וחומר: "הקל והחומר בערכי התורה הוא כמו הגודל והקוטן במציאות הכללית, המוחשית והערכית. אם לא הגודל לא נודע לנו הקוטן, ואם לא הקוטן לא נדע את הגודל, כי הם ערכים שהם נמדדים דוקא זה לעומת זה, וכמו כן הוא הקל והחומר. לולא מדת הקל לא ידענו הערכה למדת החומר, ולולא מדת החומר לא ידענו הערכת הקל. רק זה לעומת זה הם נשקלים, קל לעומת חומר, וחומר לעומת קל. ובכללות מדת הקל נמשכת היא מהופעת הרוח הגדולה, שאין שם כי-אם שאיפה עזיזה למלאות כל חוב, להרבות אור קדש, ולהגדיל תורה ומצוה ולהאדירה. שם הענג הוא ההולך ומניע את כל התנועות שבמעשה, והכל הוא קל. והחומר כבר בא מצד כובד הראש של הכרח ההגנה נגד צד הרצון הסוער ומניע את כל מה שיש בחיים ובהויה משום גסות ומשום הפרעה. וקבלת עול מלכות שמים באה בזה להרשים את כל רשימת קדשה, ושני המזוגים יחד בונים את שלמותה של המדה, שהיא מאוחדת משני הזרמים, העליוני והתחתיתי, שמשניהם יחד מתחצבת היא מדתה של תכונת הקל וחומר".
הרי שהערכה זה לעומת זה היא העומדת ביסוד המידה.
⁴ עי' אורות הקודש ח"א עמ' י"ג: " מפני כח הקיבול אשר לאדם ידיעה סותרת ידיעה, והרגשה הרגשה, וציור ציור, אבל באמת ידיעה מחזקת ידיעה, והרגשה מחיה הרגשה, וציור משלים ציור. וכל מה שמתעלה האדם כליו מתרחבים עד שמוצא בעצמו את התוכן הגדול של השלום הפנימי, והתאמתן של הידיעות ההרגשות והציורים השונים זה עם זה.
והדבר הולך ומתרחב, עד שבא לעומק עמקים, למקום ששם הסתירה חריפה ועזה מאד, עד כדי קצף איתן של קודש. ומרוב הדעת הפנימית, המתרחבת ומתפשטת בכל קומתו הרוחנית של האדם, נעשה שלום חודר נוקב ויורד עד התהום ותהום בכלל".

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *