זבחים מ"ד (ע"א) – לימוד מגזירה שוה

הרב יהושע ויצמן
ה׳ באב ה׳תש״מ
 
18/07/1980

י"ג מידות

זבחים מ"ד (ע"א):

ואתי נותר – חילול חילול מטומאה, ואתי פיגול – עון עון מנותר.

בטומאה נאמר (ויקרא כ"ב, ב' – ג'):

(ב) דבר אל אהרן ואל בניו וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו את שם קדשי אשר הם מקדשים לי אני יקוק:
(ג) אמר אלהם לדרתיכם כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל ליקוק וטמאתו עליו ונכרתה הנפש ההוא מלפני אני יקוק:

ובנותר נאמר (ויקרא י"ט ז'-ח'):

(ז) ואם האכל יאכל ביום השלישי פגול הוא לא ירצה:
(ח) ואכליו עונו ישא כי את קדש יקוק חלל ונכרתה הנפש ההוא מעמיה:

הביטוי המיוחד "חילול" שנאמר בשתי פרשות אלו מבטא את הניתוק מהקדש, שהוא מטרת הקרבן.
הקדש הוא מקור החיים. ספירת החכמה היא הקדש והוא מקור החיים. הטומאה היא באה מהמות ומהחדלון. הטומאה היא כמסך בפני הקדש החוסם אותו מלבוא למטרתו באכילה או באופן אחר. החילול היא לשון חַלל המבטא מקום פנוי מן הקדש והאור.
על כן לומדים ג"ש נותר מטומאה שלשניהם עיקרון אחד הגורם חילול.
כשם שבטומאה מדובר בכל הקדשים "אשר הם מקדישים לי" כך גם בנותר מדובר בכל הקדשים.
אחר שלמדנו שדין נותר נוהג בכל הקדשים, ילפינן פיגול מנותר בג"ש עוון עוון.
פיגול ונותר הם בחינת מחשבה ומעשה. פיגול הוא במחשבה שחושב בזמן העבודה לאוכלו חוץ לזמנו ונותר הוא במעשה שאוכל הבשר חוץ לזמנו כשהוא נותר אחר זמן אכילתו.
בספר קהילת יעקב ערך עון הביא מחיבור הרב שעוון הוא חכמה דקליפה.
ספירת החכמה דקליפה זה לעומת זה מול חכמה דקדש. העוון פוגע בקדש על ידי המחשבה. זה דין מיוחד בקדשים שמחשבת עוון פועלת, פוגעת ופוסלת את הקרבן.
הגזירה השוה משוה מחשבה למעשה שזה גדר מיוחד בקדשים כיון שהקדש הוא בחכמה שהיא המחשבה על כן המחשבה פוסלת כמו מעשה "עון" "עון" פיגול מנותר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן