יומא ל"ב (ע"א) – לימוד מקל וחומר
הקשר בין הדין הנלמד למידה קל וחומר מבואר בלימוד זה ע"פ ביאור האר"י.
יומא (ל"ב ע"א):
ר"א ברבי שמעון אומר ק"ו ומה במקום שאין טעון טבילה טעון קידוש מקום שטעון טבילה אינו דין שטעון קידוש.
לכאורה צ"ע שהרי אדרבה, כיון שטעון טבילה משום כך פטרה אותו תורה מקידוש ידיים ורגליים שהרי טבילת כל גופו כוללת ידיים ורגליים, לכאורה.
אלא שמכאן יש ללמוד שחלוקה היא טבילה במהותה מקידוש ידיים ורגליים.
דומה הדבר ליחס שבין טבילה ובין נטילת ידיים. הלכותיהן הפוכות זו מזו ומה שחובה בטבילה אסור שיהיה בנטילה וכן להיפך.
בטבילה נפסלים המים בתפיסת ידי האדם, בכלי ובכח גברא, ובנטילה, אדרבה חובה ליטול בכלי ובכח גברא.
הטבילה, כך נראה, באה לטהר את הבחינה הסגולית. הטובל מתבטל בתוך המים, נזרע הוא כביכול בתוכן ומקבל טהרתן הסגולית. על כן המים לטבילה צריכים להיות חלק מן הטבע האלוקי, שיד אדם לא נגעה בהם זה הוא שאמרו "שאין בהם תפיסת ידי אדם".
נטילה, בא לטהר את הבחינה הבחירית, את כח המעשה והיצירה של האדם.
על כן דווקא צריכים הן המים להיות בהם תפיסת ידי אדם.
כך גם היחס שבין טבילת כהן גדול לבין קידוש ידיו ורגליו.
על כן למדנו מקל וחומר. מקום שאין בו טבילה, זה מקום עבודת כל יום של הכהנים. שם לא הצריכה תורה טבילה, שכן אם לא נטמא ראוי הוא לעבודה מכח סגולת כהונתו. אמנם צריך הוא קידוש ידיים ורגליים לטהר את כח הבחירה שבו ואת כלי המעשה שלו.
כהן הראוי לעבודה, קרוב הוא אל הקדש וזו בחי' חסד – ימין מקרבת. כהן שאינו ראוי, רחוק הוא מן הקודש זו בחי' שמאל דוחה1.
וכך הוא ענין קל וחומר כאן: ומה מקום שאין טעון טבילה, והרי הוא קרוב אל הקדש מכח סגולתו, צריך קידוש ידיים ורגליים, והחמירו עליו להיות רחוק עד שיקדש ידיו ורגליו, מקום שהצריכו אותו טבילה והרחיקיהו מן הקדש עד שיטבול, ויהיה ראוי מכח סגולתו, קל וחומר שיצריכוהו קידוש ידיים ורגליים, שהם כלי המעשה הבחירי, על מנת שיוכל להתקרב אל הקודש.
1 זהר חדש כי תשא: "וגואלי", דא ימינא, דאקרי גואל, קרוב, ודאי.
רמ"ע מפאנו, מאמר שברי לוחות: כד הוה רבי שמעון בר יוחאי במערתא עם רבי אלעזר בריה פתח ואמר מאי דכתיב מות וחיים ביד לשון וכי יד אית ליה ללשון הוה ליה למימר מות וחיים בלשון ותו הוה ליה להקדים חיים למות אמר ליה אין אית ללשון יד שמאל ודוחה מקרבת ובגין דאית ללשון תרין קווין ימין דסלקא לעילא עד יוד עלאה דאיהו כתר עליון אין סוף ואיהו מקרבת וקו שמאל דנפקת מגו יוד תתאה שאיהו דוחה ותיחות עד שאול תחתית עד דומה.
קל"ח פתחי חכמה, נ"ב: החסד עניינו ימין מקרבת, ואהבה – שהנמצאים עצמם כל אחד מתנהג באחוה עם חבירו, כל אחד בפנים שוחקות זה לזה. והדין הוא השנאה והריחוק, וזעם הפנים, הכל בעוצב.
שפת אמת קרח תרנ"ז: כי מדת הכהן לקרב התחתונים לשורש עליון וזהו בחי' הקרבנות ומדת אהרון אוהב הבריות ומקרבן לתורה. והלוים הם שומרים שלא להניח זרים לכנוס והוא בחי' ריחוק… והם מדת ימין מקרבת בחי' הכהן ושמאל מרחק בחי' הלוי.
שם משמואל וישלח תרפ"א: וזוהי מידת ימין מקרבת, קו ימין שהוא חסד ואהבה, חסד לאברהם. אבל יצחק מדה אחרת הייתה בו… וידע כי אית דין ואית דיין… וזהו קו שמאל מדת הגבורה… וזוהי מדת שמאל דוחה.