י"ג מידות

מנחות כ”ז (ע”א) – לימוד מגזירה שוה

מנחות כ”ז (ע”א):

ד’ (מינים) שבלולב … אין אדם יוצא ידי חובתו בהן עד שיהו כולן באגודה אחת … תנאי היא דתניא לולב בין אגוד בין שאינו אגוד כשר ר’ יהודה אומר אגוד כשר שאינו אגוד פסול
מאי טעמא דר’ יהודה גמר קיחה קיחה מאגודת אזוב מה להלן באגודה אף כאן באגודה ורבנן לא גמרי קיחה קיחה.

סוגיא דומה בסוכה י”א (ע”ב) ושם תוד”ה “לקיחה לקיחה לא ילפינן” זו לשונו:

בריש קדושין (דף ב.) ילפי’ קיחה קיחה משדה עפרון אבל הכא לא ילפינן גזירה שוה דלקיחה.

לפי התוס’ ראוי לכאורה היה שמי שדורש קיחה קיחה בקידושין ידרוש גם ג”ש קיחה קיחה דלולב. על כן מעירים התוספות שאין הדבר דן וגם מי שאינו דורש ג”ש קיחה קיחה דלולב יכול לדרוש בקידושין. הדברים צריכים עיון בהבנת הלימוד של ג”ש. נראים הדברים שזה ענין עקרוני ש”קיחה” ראויה להיות נדרשת בג”ש, לדעת רבי יהודה ועל כן ראוי בכל מקום לדרוש קיחה קיחה. חכמים אינם מקבלים עיקרון זה ודורשים כל מקום לפי עניינו.
גזירה שוה היא במידת התפארת המשווה ומכרעת בין הצדדים. בכוחה של התפארת להעביר מן הימין אל השמאל ומן השאל אל הימים. לוקחת היא מצד אל מצד ובכך מאזנת את הכוחות ומביאתן לידי תיקון. (עי’ במבוא לגזירה שוה).
על כן לקיחה ראויה ביותר להיות נדרשת בגזירה שוה.
יש להוסיף שאגודה היא של שלשה פרטים המתאגדים. אף זו בחינת ימין שמאל ואמצע שהם ג’ קוין. אף זו מתכונתה של התפארת, הכוללת ג’ קוין.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.