עירובין י' (ע"א) – לימוד מקל וחומר
עירובין י' (ע"א):
ר' יהודה אומר אינו צריך למעט ועד כמה סבר רב אחי קמיה דרב יוסף למימר עד שלש עשרה אמה ושליש וקל וחומר מפסי ביראות ומה פסי ביראות שהתרתה בהן פרוץ מרובה על העומד לא התרתה בהן יותר משלש עשרה אמה ושליש מבוי שלא התרתה בו פרוץ מרובה על העומד אינו דין שלא תתיר בו יותר משלש עשרה אמה ושליש והיא הנותנת פסי ביראות שהתרתה בהן פרוץ מרובה על העומד לא תתיר בהן יותר משלש עשרה אמה ושליש מבוי שלא התרתה בו פרוץ מרובה על העומד תתיר בו יותר מי"ג אמות ושליש אי נמי לאידך גיסא פסי ביראות דאקילת בהו חד קולא אקיל בהו קולא אחרינא מבוי כלל כלל לא.
לכאורה יש לתמוה על מה שאומרת הגמ' "היא הנותנת" שהרי ק"ו "מידה היא בתורה"1 וכך לומדים שאם יש בהלכה מסויימת חומרא, הרי שזה חמור, ואם יש גם קולא בהלכה זו, ק"ו שתהא קולא בהלכה אחרת שאין בה אותה חומרא. ולא אמרינן היא הנותנת משום חומרא שנתת בה במקום אחד תקל עליה במקום אחר.
כגון קידושין דף ב' ומה אמה שאינה נקנית בביאה נקנית בכסף אשה שנקנית בביאה ק"ו שנקנית בכסף. ויש לשאול היא הנותנת שמשום שאינה נקנית בביאה, משום כך נקנית בכסף?
ונראה שדווקא כאן אמרו היא הנותנת שכן פסי ביראות הוא דין מיוחד שהקלו בו משום עולי רגלים וזו מעין תקנת חכמים ועל כן דנים בסברא של תקנות. בסברא פשוטה אכן ראוי לומר "היא הנותנת" ורק בדיני תורה אמרינן ק"ו, שמידה היא בתורה, אבל בסברא ודאי שראוי לומר "היא הנותנת" היפך מק"ו.
ולמאי דסבר רב אחי לומר ק"ו י"ל שדן כדין תורה שהרי אוקמוה אדאורייתא.
ולעצם הק"ו בהו"א, נראה כעין מה שאמרנו בדף ה':, שרשות הרבים היא בחי' דין ופירוד ורה"י היא חיבור הכל למציאות אחת שזו בחי' חסד.
אם בפסי ביראות שמותר בהן פרוץ מרובה על העומד, ומכאן שקרובים הם לרה"ר, ודי בדבר מועט לעשותן רה"י, ומכל מקום מותר רק עד י"ג אמות ושליש, מבוי שאסור בו פרוץ מרובה על העומד, ורחוק הוא מרה"ר וצריך תיקון גדול יותר להפרישו מרה"ר ולעשותו רה"י ק"ו שלא תתיר בו יותר מי"ג אמות ושליש.
ולפי"ז יש להוסיף בהדרגה שהזכרנו לעיל מרשות הרבים ועד לבית גם פסי ביראות והסדר הוא: רשות הרבים, פסי ביראות, מבוי, חצר ובית.
1 ע' ספר חמדת דניאל מנחות דף ה: (באסיפת זקנים מנחות ח"ב דף י"ד מדפי הספר) שכתב כעין זה וכן יש ללמוד משבת קל"ב שאין למדין ק"ו מהלכה.