בבא מציעא צ"ה (ע"א) – לימוד מקל וחומר
בבא מציעא צ"ה (ע"א):
דתניא ונשבר או מת אין לי אלא שבורה ומתה גניבה ואבידה מנין אמרת קל וחומר ומה שומר שכר שפטור משבורה ומתה חייב בגניבה ואבידה שואל שחייב בשבורה ומתה אינו דין שחייב בגניבה ואבידה וזה הוא קל וחומר שאין עליו תשובה מאי אין עליו תשובה וכי תימא איכא למיפרך מה לשומר שכר שכן משלם תשלומי כפל בטוען טענת לסטים מזויין אפילו הכי קרנא דשואל עדיפא איבעית אימא קסבר לסטים מזויין גזלן הוא.
חידוש הוא, שארבעת השומרים נמצאים על "סולם" אחד ואפשר לדון מי חמור ממי וללמוד מאחד על השני.
עוד י"ל שהקל וחומר הוא מדינים, שמצינו ששואל חמור בחיוביו משומר שכר ולא ילפינן מסברא לומר ששואל חמור משומר שכר שכן שומר שכר מקבל תמורה לשמירתו בכסף ושואל מקבל החפץ עצמו להנות ממנו וזו תמורתו.
ההלכות הן מלמדות מי חמור ממי וחזינן ששומר שכר פטור בשבורה ומתה ושואל חייב, אם כן שואל חמור משומר שכר ואם שומר שכר חייב בגניבה ואבידה קל וחומר ששואל החמור ממנו יתחייב בגניבה ואבידה.
יש להתבונן בביטוי "זה ק"ו שאין עליו תשובה" ופרש"י "תשובה" – פירכא.
והלא הביטוי תשובה הפוך הוא מפירכא שפירכא זו שאלה. לכאורה הקל וחומר הוא תשובה לשאלה מנין לשואל שחייב בגניבה ואבידה והיה לו לומר זה ק"ו שאין עליו פירכא או שאלה.
מכאן רואים שסגנון הקל וחומר שבא בצורת שאלה "אינו דין שחייב בגניבה ואבידה?" או שאומרים בלשון שאלה "לא כל שכן?" זה סגנון מהותי לקל וחומר.
נראה שסגנון השאלה מבטא את ההכרח שבלימוד, השאלה כביכול מחכה לתשובה והיא מבררת שאכן אין תשובה לשאלה.
לכן מדגישה הגמ' שזה ק"ו שאין עליו תשובה ומבינה הגמ' שיש ברקע תשובה, שאל"כ הרי כל ק"ו בעצם אומר שאין תשובה, שהרי שואל הוא ואין תשובה אחרי השאלה.