פסחים פ"א – לימוד מקל וחומר
פסחים פ"א:
בעי רב יוסף כהן המרצה בתמיד הותרה לו טומאת התהום או לא אם תמצא לומר כהן המרצה בקרבנותיהן (של נזיר ועושה פסח) הותרה לו טומאת התהום כהן המרצה בתמיד מאי מי אמרינן כי גמירי טומאת התהום בפסח בתמיד לא גמירי או דילמא יליף תמיד מפסח אמר רבה קל וחומר ומה במקום שלא הותרה לו טומאה ידועה הותרה לו טומאת התהום מקום שהותרה לו טומאה ידועה אינו דין שהותרה לו טומאת התהום אמרי ומי דיינינן קל וחומר מהלכה והתניא אמר לו רבי אליעזר עקיבא עצם כשעורה הלכה רביעית דם קל וחומר ואין דנין קל וחומר מהלכה אלא אמר רבא יליף מועדו מועדו מפסח.
עי' ר"ח שלמד שהקל וחומר היא מיחיד לציבור שטומאת התהום נאמרה ביחיד והשאלה אם ללמוד ממנה לציבור אז כהן המרצה בתמיד הותרה לו, או שנאמרה ביחיד בדווקא ואין ללמוד ק"ו מהלכה.
נראה שהקל והחומר הוא בבחי' של חיבור וניתוק, היחיד הוא נבחן כדין וחמור כיוון שהוא מנותק וכוחות הרע והטומאה פוגעים בו מה שאין כן הציבור שהוא נבחן כקל שכן הוא מחובר לרצון האלוקי, ואין כוחות שליליים נוגעים בו.
ומה יחיד שלא הותרה לו טומאה ידועה והוא נתון לפגעי המציאות וטומאתה, מכל מקום הותרה לו טומאת התהום שלא נודעה מעולם. נראה שההיתר נובע מזה שאם לא נודעה הטומאה, היא חוזרת אל הכלל בדומה לעגלה ערופה, שכשלא נודע מי הכהן חוזר הדבר אל הכלל וב"ד הגדול נדרשים לטפל בזה. כן גם טומאה שלא נודעה, חוזרת אל הכלל, ואינה שייכת לפרט שהוא עוסק בדברים הידועים.
ציבור שהותרה לו טומאה ידועה שאין ציבור נדחין לפסח שני אלא עושים בטומאה שכן ציבור איננו ישות שפוגעת בו הטומאה, קל וחומר שטומאה שאינה ידועה לכהן המרצה בתמיד שתהיה מותרת.
ודחה רבא שאין למדים קל וחומר מהלכה. נראה שהמידות שהתורה נדרשת בהן שייכות דווקא לתורה. כך ביאר האר"י שהתורה היא מידת התפארת הכוללת מידות חג"ת נה"י. ועל כן התורה נדרשת במידות השייכות לתפארת. אבל הלכה אינה בתפארת כי אם במלכות, ועל כן אינה נדרשת.
בפשטות י"ל שהלכה אינה מובנת בסברא ואי אפשר לדון בסברא מהו קל ומהו חמור הר"ח.
כתב שבירושלמי למדו קל וחומר זה ונשאר למסקנה ויש להבין מח' בבלי וירושלמי בזה אם בעיקרון של לימוד ק"ו מהלכה או משום טומאת התהום שאינה הלכה.