יומא מ"ב (ע"א) – לימוד מקל וחומר
יומא מ"ב (ע"א):
איתמר שחיטת פרה ופרו רב ושמואל חד אמר פרה פסולה פרו כשרה וחד אמר פרו פסולה פרה כשרה תסתיים דרב הוא דאמר פרה פסולה דאמר רבי זירא שחיטת פרה בזר פסולה ואמר רב עלה אלעזר וחוקה שנינו בה ורב מאי שנא פרה דכתיב אלעזר וחוקה פרו נמי הא כתיב אהרן וחוקה שחיטה לאו עבודה היא אי הכי פרה נמי שאני פרה דקדשי בדק הבית היא ולאו כל דכן הוא אמר רב שישא בריה דרב אידי מידי דהוה אמראות נגעים דלאו עבודה היא.
בתחילה מבינה הגמרא שפרה ופרו שניהם על אותו סולם של קדש הם נמצאים, ועל כן אמרה הגמרא:
ולאו כל דכן הוא.
שכן אם בקדשי מזבח כשרה שחיטה בזר, קל וחומר שלקדשי בדק הבית תהיה כשרה.
ביאור הקל וחומר, שבוודאי שככל שהקדושה גדולה יותר כך הצורך בכהן, גדול יותר. הכהנים הם הממונים על הקדשים בבית המקדש ואם בקדשי מזבח שחיטה כשרה בזר, קל וחומר לפרה שהיא קדשי בדק הבית, שכשרה בזר.
יתכן לומר שהקדשים ככל שגבוהים הם יותר כך מרוחקים הם מן הדין, והכהן איש החסד הוא העובד בהם. קדשי מזבח, מתוך עליונותם, ראוים לאיש החסד – הכהן – שיטפל בהם, ואם התירה תורה שחיטה בזר, קל וחומר לקדשי בדק הבית הנמוכים יותר, שאין צריך כהן – חסד – לטפל בהם.
ואפשר לומר להיפך, שהצורך דווקא בכהן הוא סוג של הכרח השייך יותר למידת הדין וככל שהדבר קדוש יותר כך ההכרח דווקא בכהן, גדול יותר. הקדושה ככל שעולה היא בהעלאתה, כך עבודתה ראויה להיות בקדושת הכהונה דווקא. אם מצינו ששחיטה כשרה בזר בקדשי מזבח קל וחומר שתהא כשירה בקדושת בדק הבית שמעלתם נמוכה יותר ואין כ"כ הכרח לכהונה.
הגמרא דחתה את הקל וחומר בכך שהעמידה פרה על סולם אחר לגמרי. אין היא קשורה לעבודת המקדש, והיא מן המצוות הנעשות בכהנים מצד עצמן, כמראות נגעים שמשום שקשורים לכח סגולת ישראל, לכן הצריכה התורה כהן, ללמדך שאינו ככל מחלה שהיא נחלת הרופאים.
אף פרה אדומה, אינה מכלל עבודות המקדש וסגולת טהרתה היא הפועלת בה והיא המצריכה דווקא כהן. על כן אין לחלק בין שחיטה לשאר עבודות, שהכל קשור לסגולת הפרה. על כן אינה כלל נבחנת ביחס ל"פרו" שהוא מעבודות המקדש והכהנים עובדים בו מצד קדושת הקרבן ולא מצד סגולתו.