יומא י"ד (ע"א) – לימוד מקל וחומר
יומא י"ד (ע"א):
דתניא והזה הטהר על הטמא על הטמא טהור ועל הטהור טמא דברי רבי עקיבא וחכמים אומרים אין הדברים הללו אמורין אלא בדברים המקבלים טומאה מאי היא כדתנן נתכוון להזות על הבהמה והזה על האדם אם יש באזוב ישנה נתכוון להזות על האדם והזה על הבהמה אם יש באזוב לא ישנה מאי טעמא דרבי עקיבא נכתוב רחמנא והזה הטהר עליו מאי על הטמא שמע מינה על הטמא טהור ועל הטהור טמא ורבנן האי לדברים המקבלין טומאה הוא דאתא אבל הכא קל וחומר הוא אם על הטמא טהור על הטהור לא כל שכן ורבי עקיבא היינו דקאמר שלמה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני ורבנן ההוא למזה ולמזין עליו טהור ונוגע בהן טמא.
רבי עקיבא לומר מן הפסוק "והזה הטהור על הטמא", שדווקא אם הזה על הטמא – טהור, אבל אם הזה על הטהור, הרי הוא טמא. וחכמים דורשים הפסוק לומר לך שאין שם הזאה אלא כשמזה על דברים המקבלים טומאה, אבל אם הזה על דברים שאינם מקבלים טומאה, אין עליה שם הזאה ונפקא מינה לשיירים של הזאה עיי"ש.
לעצם דין המזה על הטהור, אומרים חכמים שהוא נלמד מקל וחומר:
אם על הטמא טהור, על הטהור לא כל שכן!
הטומאה נבחנת כמידת הדין, והטהרה המאפשרת התקרבות אל הקודש נבחנת כמידת הרחמים.
כל ריחוק נבחן כדין וכל קירוב כרחמים כלשון רמח"ל (קל"ח פתחי חכמה נ"ב):
החסד עניינו ימין מקרבת, ואהבה – שהנמצאים עצמם כל אחד מתנהג באחוה עם חבירו, כל אחד בפנים שוחקות זה לזה. והדין הוא השנאה והריחוק, וזעם הפנים, הכל בעוצב.
ועי' עוד במבוא למידת קל וחומר.
על כן יש ללמוד בקל וחומר שאם הזאה פועלת טהרה על הטמא, קל וחומר שתפעל טהרה על הטהור שהרי הטמא הוא בבחינת דין וההזאה פועלת עליו חסד, ואם בבחינת דין יש את מידת החסד, על ידי הזאה, קל וחומר שבחסד שהוא הטהרה, שתפעל הזאה עליו חסד ויהיה טהור.