ביצה ל"ו (ע"א) – לימוד מקל וחומר

ביצה ל"ו (ע"א):

התם תנן אבל לא את האוצר ואמר שמואל מאי אבל לא את האוצר אבל לא יגמור את האוצר כולו דלמא אתי לאשויי גומות הכא מאי התם הוא בשבת דאסור משום דחמיר אבל יום טוב דקיל שפיר דמי או דלמא התם דאיכא בטול בית המדרש אמרת לא הכא דליכא בטול בית המדרש לא כל שכן והכא תנן משילין פירות דרך ארובה ביום טוב ואמר רב נחמן לא שנו אלא באותו הגג אבל מגג לגג לא ותניא נמי הכי אין מטלטלין מגג לגג אפילו כשגגותיהן שוין התם מאי (כל שכן שבת דחמירא או דלמא) הכא הוא דאסור משום יום טוב דקיל ואתי לזלזולי ביה אבל שבת דחמירא ולא אתי לזלזולי בה שפיר דמי או דלמא מה הכא דאיכא הפסד פירות אמרת לא התם דליכא הפסד פירות לא כל שכן הכא תנן לא ישלשלם בחבל בחלונות ולא יורידם דרך סולמות התם מאי הכא ביום טוב הוא דאסור דליכא בטול בית המדרש אבל שבת דאיכא בטול בית המדרש שפיר דמי או דלמא הכא דאיכא הפסד פירות אמרת לא התם דליכא הפסד פירות לא כל שכן תיקו.

שאלה הגמ' על יחס בין הלכות שבת להלכות יום טוב, אאחר ששנו:

משילין פירות דרך ארובה ביום טוב אבל לא בשבת.

ושנינו בשבת (קכ"ו ע"ב):

מפנין ארבע וחמש קופות.

שאלה ראשונה ששנינו בשבת שמפנין ארבע וחמש קופות, אבל לא את האוצר כולו דלמא אתי לאשווי גומות, והשאלה מה הדין ביום טוב:

התם הוא בשבת דאסור משום דחמיר אבל יום טוב דקיל שפיר דמי או דלמא התם דאיכא בטול בית המדרש אמרת לא הכא דליכא בטול בית המדרש לא כל שכן.

ההנחה היא ששבת חמורה ויום טוב קל. יש לזה שתי השלכות, האחת היא שדין השבת חמור משל יום טוב ועל כן אם מצאנו שאסור בשבת, עדיין יש צד להתיר ביום טוב והשניה שיום טוב שהוא קל אתי לזלזולי, כפי שמבואר להלן.
בשאלה הראשונה באוצר שאסור לגמור כולו אם הוא משום חומרת השבת, וביום טוב מותר, או שהחמירו באוצר כולו אף שיש בו משום בטול בית המדרש שהוא גורם לקולא וביום טוב שאין בו בטול בית המדרש קל וחומר שנאסור. בטול בית המדרש גורם לשבת שתהיה קלה מיום טוב, כיון ששבת היא יום שיש בו דרשה בבית המדרש, מקילין בה על מנת שהדרשה תוכל להתקיים בשופי אבל יום טוב שאין בו דרשה אין סיבה להקל באיסורין.
שאלה שניה בענין משילין פירות ביום טוב א"ר נחמן דווקא מאותו הגג אבל מגג לגג לא אף שיש הפסד פירות משום גשמים ושאלה הגמ' מה דין בשבת. הצד להתיר בשבת אף שביו"ט אסור הוא משום שיום טוב קל הוא ואתי לזלזולי ביה משא"כ בשבת שהיא חמורה מצד עצמה ולא יבואו לזלזל, או דלמא אם אסרו כשיש הפסד פירות קל וחומר כשאין הפסד פירות שיאסרו.
קלותו של יום טוב מבוארת בספרים שיש הבדל בין אור קדושת יום טוב לאור קדושת השבת.
נתבארו הדברים בספר הכוונות, שאור יום טוב הוא אור מגולה ואור השבת הוא אור מלובש ומכוסה.
בשבת נ"ה דאבא מלובשים בנ"ה דאמא והן מוחין דז"א.
ביום טוב הוא בחי' "מקרא קודש", שאורות אבא אינן באים מעצמם ויש לקרא לקדש שהוא בחי' אבא, ורק הארה ממנו באה. אלא שהארה זו היא הארה גלויה ולא מלובשת בנ"ה דאמא, וכיון שאלו הם אורות גלוים יש מציאות של שמחה מיוחדת.
וי"ל שאורות גלוים הם בחי' של תהו, לעומת לבוש שהוא בחינה של תיקון, ולכן יש חשש של זלזולי ביום טוב, שכן התהו גורם לזלזל במסגרות הנבחנות כלבושין.
זה צד אחד של השאלה, הצד השני שאם אסרו כשיש הפסד פירות, קל וחומר במקום שאין הפסד פירות.
שאלה שלישית שביום טוב אמרו שלא ישלשלם בחבל או דרך סולמות, אם אין ארובה ושאלו מה הדין בשבת, שמא אסרו משום שאין ביום טוב בטול בית המדרש, אבל בשבת יש להתיר משום ביטול ביהמ"ד, או דלמא אם ביום טוב אסרו אף שיש הפסד פירות ק"ו לשבת שאין בה הפסד פירות.
שתי הסיבות להקל בשבת אף שחמורה היא מצד עצמה הן ביטול בית המדרש, ודלא אתי לזלזולי בה דווקא משום שהיא חמורה.

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *