ראש השנה (ט' ע"ב – י' ע"ב) – לימוד מקל וחומר
ראש השנה ט' (ע"ב) – י' (ע"ב):
תנו רבנן אחד הנוטע אחד המבריך ואחד המרכיב ערב שביעית שלשים יום לפני ראש השנה עלתה לו שנה ומותר לקיימן בשביעית פחות משלשים יום לפני ראש השנה לא עלתה לו שנה ואסור לקיימן בשביעית…
לימא דלא כרבי מאיר דאי רבי מאיר הא אמר יום אחד בשנה חשוב שנה דתניא פר האמור בתורה סתם בן עשרים וארבעה חדש ויום אחד דברי רבי מאיר… שהיה רבי מאיר אומר כל מקום שנאמר עגל בתורה סתם בן שנה בן בקר בן שתים פר בן שלש
אפילו תימא רבי מאיר כי קאמר רבי מאיר יום אחד בשנה חשוב שנה בסוף שנה אבל בתחלת שנה לא
אמר רבא ולאו קל וחומר הוא ומה נדה שאין תחילת היום עולה לה בסופה סוף היום עולה לה בתחלתה שנה שיום אחד עולה לה בסופה אינו דין שיום אחד עולה בתחלתה ואלא מאי רבי אליעזר שלשים
נראה שחשיבות חלק מהזמן ככל הזמן הוא הנהגת ה"קל", שכן זו בחינה של התפשטות שהיא ממידת החסד. הדרישה למלא את כל הזמן היא ממידת הדין.
על כן הק"ו הוא שנידה אין תחילת היום עולה בסופה, שיום השביעי צריך שיעבור כולו כדי להחשיב אותה כנידה ז' ימים על מנת שתיטהר ולא די במקצת היום ככולו שיתפשט על ידו שם נידה על כל היום השביעי. זה מלמד שנידה בסופה מתנהגת על פי מידת הדין.
אף על פי כן בתחילתה אם רואה דם שעה לפני סוף יום, נחשב לה אותו יום סיום ראשון לנידתה ושם נידה מתפשט על כל היום כולו, ואף שמונהגת במידת הדין בסופה מונהגת היא במידת החסד המתפשטת בתחילתה.
שנה הקצובה לכל ענין כגון פר בן שלש שאחר שנתיים ויום אחד כבר מתפשט השם על השנה כולה ונחשב בן שלש והרי סופו מונהג על פי מידת החסד, קל וחומר שתחילתו עליו למדנו מנידה למדנו שיותר מונהג בחסד, – שיחשב יום בשנה ככל השנה כולה. כגון בנטיעה, שדי לכאורה ביום בשנה להיחשב שעברה שנה, שיתפשט שם שנת נטיעה על כל השנה כולה ויחשב לשנה, ונמצא שהברייתא היא לאו כרב מאיר.