ירושלמי מעשר שני פ"ג (ה"ו) – לימוד מקל וחומר

משנה מעשר שני פר' ג' הלכה ו':

הלקוח בכסף מעשר שנטמא ייפדה רבי יהודה אומר יקבר.
אמרו לו לרבי יהודה מה אם מעשר שני עצמו שניטמא הרי זה נפדה הלקוח בכסף מעשר שניטמא אינו דין שייפדה?
אמר להן לא אם אמרתם במעשר שני עצמו שכן הוא נפדה בטהור ובריחוק מקום תאמרו בלקוח מכסף מעשר שאינו נפדה בטהור ובריחוק מקום.

הגאון הרוגאצ'ובי לומד מדברי חז"ל בכמה מקומות יסוד, שרק קדושה גמורה, חזקה היא דיה כדי שיתפס פדיונה ואפשר יהיה לפדותה אבל קדושה קלה שאינה גמורה, לא אלימא למתפס פדיונה.
כך אומרת הגמ' בבכורות דף ט"ו על ולדות קדשים שקדם הקדשן את מומן ונתעברו בהיותן קדשים ואח"כ נפדו.

אמר רב הונא כונסן לכיפה והן מתין דהיכי ליעביד ליקרבינהו? מכח קדושה דחויה קאתו! ליפרקינהו? לא אלימי למיתפס פדיונן.

ובבכורות דף ל"ב (ע"ב) אומרת הגמ':

מי איכא דמחיים לא מיפריק ולאחר שחיטה מיפריק?
אלמה לא מחיים דאלימא קדושתיה לא מיפריק לאחר שחיטה דאקיל ליה קדושתיה מיפריק
ולא כל דכן הוא ומה מחיים דאלים למיתפס פדיונו לא מיפריק לאחר שחיטה דלא אלים למיתפס פדיונו מיפריק?

נראה פשוט שזו סברת רבי יהודה שאומר שמעשר שני אפשר לפדותו בטומאה, ואילו הנקנה בכסף מעשר שני אינו נפדה שכן מעשר שני אלימא קדושתיה, ולכן מתפס פדיונו ואילו הנקנה בכסף מעשר שני אינו קדוש כ"כ כמעשר שני גופיה, ולכן לא אלימא קדושתיה למתפס פדיונו.
והנה חכמים הקשו לר' יהודה קל וחומר, בדיוק הפוך מן הק"ו המופיע בגמ' בכורות ל"ב (ע"ב).
נאמר במשנה מעשר שני פר' ג' הלכה ו':

הלקוח בכסף מעשר שנטמא ייפדה רבי יהודה אומר יקבר.
אמרו לו לרבי יהודה מה אם מעשר שני עצמו שניטמא הרי זה נפדה הלקוח בכסף מעשר שניטמא אינו דין שייפדה?
אמר להן לא אם אמרתם במעשר שני עצמו שכן הוא נפדה בטהור ובריחוק מקום תאמרו בלקוח מכסף מעשר שאינו נפדה בטהור ובריחוק מקום.

לכאורה הדין עם ר' יהודה שאין זה קל וחומר, אדרבה, קל וחומר הפוך אמרה הגמ' בבכורות שהתקבל ונשאר למסקנה.
נראה שמחלוקת רבנן ור' יהודה היא בהבנת דין התורה שאפשר לפדות פירות מעשר שני בריחוק מקום.
יש במצוה זו לכאורה שתי בחינות. האחת סיבת וטעם המצוה והשניה אופן יישום המצוה בפועל. בודאי הטעם כמו שאמרה תורה שהיא רוצה להקל על האדם אם רחוקה הדרך וקשה לשאת הפירות עימו ויש חשש שיירקבו. אלא שדרך יישומה של המצוה היא בצורת פדיון של דבר שבקדושה. יש קדושת פירות מעשר שני ואפשר לפדותם.
חכמים קובעים ההלכות לפי הטעם שאמרה תורה. התורה רוצה להקל על האדם. אם בפירות עצמם שקדושתם חמורה, ונועדו להיות נאכלין בירושלים, אעפ"כ הקלה התורה על הבעלים ואיפשרה לו לפדותם בכסף, בודאי שעל פירות פחות קדושים שנטמאו, ואין דין לאוכלם בירושלים, בודאי שתקל התורה ותאפשר לו לפדותם.
מבחינת טעם המצוה הקל וחומר מובן.
אבל מבחינת צורת הופעת המצוה בדיני פדיון ר' יהודה מובן יותר. שכן אדרבה קדושתם היתרה של פירות מעשר שני, גורמת לאפשרות פדיונן משום שאלימא קדושתן לעומת פירות שנלקחו בכסף מעשר שני שלא אלימא קדושתן, ועל כן אי אפשר לפדותן ולא מתפיס פדיונן. וכן כתב רש"י מפורש בהבנת דברי ר' יהודה (פסחים ל"ח ע"א ד"ה יקבר):

כל לקוח בכסף מעשר שני שנטמא, משום דקלישא קדושתיה ולא אלים למיתפס פדיוניה.

יוצא אפוא שלר' יהודה יהיה הקל וחומר כמו בגמ' בכורות ל"ב שאם כשהקדושה אלימא לא מפריק, ק"ו לקדושה קלישא דלא מפריק. לרבנן יהיה הקל וחומר כמשנה במעשר שני שאם קדושה אלימא מפריק, ק"ו שקדושה קלישא מפריק.
לרבנן משום שהקל והחמור במעשר היא מצד טעם המצוה. (ואפשר שהוא דעת רבי שמעון בר פלוגתיה דר' יהודה דדריש טעמא דקרא) ולר' יהודה צורת הקל וחומר נובעת לא מטעם המצוה כי אם מצורת הופעתה ודרך יישומה בהלכה.

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *