חגיגה ט"ו (ע"ב) – לימוד מקל וחומר
חגיגה ט"ו (ע"ב):
אשכחיה רבה בר שילא לאליהו אמר ליה מאי קא עביד הקדוש ברוך הוא אמר ליה קאמר שמעתא מפומייהו דכולהו רבנן ומפומיה דרבי מאיר לא קאמר אמר ליה אמאי משום דקא גמר שמעתא מפומיה דאחר אמר ליה אמאי רבי מאיר רמון מצא תוכו אכל קליפתו זרק אמר ליה השתא קאמר מאיר בני אומר בזמן שאדם מצטער שכינה מה לשון אומרת קלני מראשי קלני מזרועי אם כך הקדוש ברוך הוא מצטער על דמן של רשעים קל וחומר על דמן של צדיקים שנשפך.
מקורו במשנה בסנהדרין מ"ו אחר שהזכירו הפסוק "כי קללת אלוהים תלוי", אומרת המשנה.
אמר רבי מאיר בשעה שאדם מצטער שכינה מה לשון אומרת קלני מראשי קלני מזרועי אם כן המקום מצטער על דמן של רשעים שנשפך קל וחומר על דמן של צדיקים.
ופירש"י ד"ה קלני מראש:
כמו שהאדם שיגע ועיף אומר ראשי כבד עלי, וזרועי כבד עלי, והיינו קללת קל לית, אני איני קל.
נראה שכאן מפורש שאמרו "קל" "איני", היינו שזה בחי' קל וחומר, שכן מה שאינו קל, הוא החמור (והכבד כדברי הגמ' בהמשך). דברי רבי מאיר בנויים על המילה "קללת" בפסוק שנדרשת על ידו מלשון "קל" דהיינו "קל לית" – שאינו קל.
הקל וחומר מתפרש לפי זה בפשטות. שאם על דמן של רשעים שנשפך שאינו כ"כ הופעה של מידת הדין, שהרי כשנפרע הקב"ה מן הרשעים במיתת ב"ד הרי זו כפרתן ויש צד שהדבר טוב להם ולעולם, ויש כאן הופעה של מידת הרחמים ואעפ"כ "מצטער" הקב"ה ואומר שאינו קל אלא חמור וזו נחשבת הופעה של מידת הדין, מיתתן של צדיקים שזו הופעת דין ממש קל וחומר שהקב"ה מצטער ואין זה קל.
דרך יש לרבי מאיר להאיר מקומות הנראים חשוכים. כך בנגעים למד ר"מ במידת ק"ו שאם על ממונם חס ק"ו על גופן ואם על רשעים ק"ו על צדיקים.
ואף כאן מהביטוי הקשה "קללת אלוהים תלוי" למד רבי מאיר על צער השכינה במותם של רשעים וק"ו על מותם של צדיקים.
רבי מאיר לומד שקל וחומר במהותו הוא לוקח את הדברים החמורים (החומר) וממנו משליך על הקל דהיינו על הנהגת הרחמים. מגמת העולם הוא חסד ורחמים בחי' "עולם חסד יבנה" ולכן מכל דבר צריך לראות את החסד היוצא ממנו ואת הטוב הנובע ממנו. מידת קל וחומר מיוחדת לזה להוציא את הקל מן החמור ולהראות שזו המגמה.
וראוי אור גדול זה לבוא מרבי מאיר.
אף הקשר של הדברים ללימודו של רבי מאיר מאחר, מאיר עיניים. כך דרכו של רבי מאיר להוציא הטוב מן הפרי ולהשליך הקליפה. בירור הטוב נעשה במידת קל וחומר.
בענין לימודו של רבי מאיר מאחר נחלקו חכמי ארץ ישראל וחכמי בבל.
בא"י אמרו תמרה מצא גרעינה זרק ואכל את חיצוניות הפרי.
בבבל אמרו רימון אכל קליפתו זרק תוכו אכל.
י"ל שבארץ ישראל הפנימיות היא סודות התורה
(כדברי השל"ה בביאורו להגדה של פסח בענין הבן החכם והתם)
על כן פנימיותו של אחר זרק שכן סודות התורה א"א לקבל מאחר אבל בבבל למדו שאדרבה את החיצוניות זרק שהיא נובעת מספרי מינים וממידות מגונות (עי' מהרש"א) ותוכו אכל שזה חלק התורה שבו, שהיא ההלכה.
גם החילוק בין תאנה לרימון צריך עיון רב.
בבבל מצא רימון. רימון הוא פרי שגודלו החיצוני הוא ייחודו. "כמוציא רימון". גם ריבוי הגרעינים מבטא ריבוי כמותי. מלאים מצוות כרימון. התמר מיוחד בזה שמאיר עיניים כמו שמבארת הגמ' שיעור אכילה ביום הכיפורים עיי"ש1.
1 ויש כאן הופעה של מידת הרחמים.