"הקובע זמן לחבירו" – בבא בתרא ה' ע"א
המאמרים באתר מבוססים על כללי לימוד המופיעים במדור הכללים. מאמר זה מבוסס על הכלל יחס הנגלה והנסתר, והכלל משנת תנאים.
המשנה אומרת (בבא בתרא ה' ע"א):
כותל חצר שנפל, מחייבין אותו לבנותו עד ארבע אמות. בחזקת שנתן עד שיביא ראיה שלא נתן. מד' אמות ולמעלן, אין מחייבין אותו. סמך לו כותל אחר, אע"פ שלא נתן עליו את התקרה, מגלגלין עליו את הכל. בחזקת שלא נתן עד שיביא ראיה שנתן.
על משנה זו מביאה הגמרא מחלוקת בין ריש לקיש לבין אביי ורבא:
אמר ריש לקיש: הקובע זמן לחבירו ואמר לו 'פרעתיך בתוך זמני', אינו נאמן. ולואי שיפרע בזמנו. אביי ורבא דאמרי תרוייהו: עביד איניש דפרע בגו זימניה. זימנין דמתרמו ליה זוזי, אמר 'איזיל איפרעיה כי היכי דלא ליטרדן'.
יש להבין את סגנונו המיוחד של ריש לקיש, שלא אמר 'אינו נאמן, שאין אדם פורע תוך זמנו', אלא התבטא בלשון מיוחדת 'אינו נאמן, ולואי שיפרע בזמנו'.
עוד יש לעיין במה נחלקו ריש לקיש ואביי ורבא. שהרי לא מדובר במחלוקת סטטיסטית במציאות, שלדעת ריש לקיש רוב האנשים פורעים חובותיהם לאחר הזמן, לעומת אביי ורבא שלדעתם רובא דעלמא פורעים בתוך הזמן. שהרי אם זו מחלוקתם, ניתן לבדוק דבר זה ולפסוק. מה גם שמציאות זו יכולה להשתנות במשך הדורות.
נראה, שיש אנשים המתייחסים לחוב כעול על צווארם, ועל כן יחזירוהו מהר ככל הניתן, ויש אנשים שאין החוב רובץ על צווארם. השאלה היא, האם עשירים ועניים זו מציאות לא נורמלית, והנורמה היא שלכולם יש די צרכם ומחסורם, או שזו מציאות נורמלית והיא היא הסדר של המציאות.
אם זו מציאות לא נורמלית, ודאי ש"עביד אינש דפרע בגו זימניה", שכן החוב רובץ על צוארו, ואם הנורמה היא שיש עניים, מובנת הקריאה "ולואי שיפרע בזמנו". זו מחלוקת ריש לקיש מול אביי ורבא.
מקור להבנת דברי ריש לקיש, ניתן למצוא בדברי הזוהר הקדוש (ח"א י"ג ע"ב):
פקודא תשיעאה, למיחן למסכני, ולמיהב לון טרפא, דכתיב (בראשיץת א', כ"ו): 'נעשה אדם בצלמנו כדמותנו', נעשה אדם בשותפא כלל דכר ונוקבא, בצלמנו – עתירי. כדמותנו – מסכני. דהא מסטרא דדכורא עתירי, ומסטרא דנוקבא מסכני, כמה דאינון בשתופא חדא, וחס דא על דא, ויהיב דא לדא, וגמיל ליה טיבו, הכי אצטריך בר נש לתתא למהוי עתירא ומסכנא בחבורא חדא, ולמיהב דא לדא, ולגמלאה טובא דא לדא.
תרגום: המצוה התשיעית היא, לחון את העניים, ולתת להם טרף. שכתוב, 'נעשה אדם בצלמנו כדמותנו'. 'נעשה אדם' הוא בשיתוף, מפני שהוא כולל זכר ונקבה. 'בצלמנו', היינו עשירים. 'כדמותנו', היינו עניים. כי מצד הזכר הם העשירים. ומצד הנקבה הם העניים. וכמו שהם חיבור אחד, וחסים זה על זה, ונותנים זה לזה, וגומלים לו חסד. כך האדם למטה צריך להיות, העשיר והעני בחיבור אחד, שיתנו זה לזה ויגמלו חסד זה לזה.
כבר בארנו את ההבדל בין יחס 'הנגלה' אל המצוות לבין יחסו של ה'נסתר' אליהן.
הנגלה מגיב אל המציאות כהויתה, והנסתר מחפש את מקורה של המציאות בעולמות עליונים.
אף כאן אנו פוגשים הבדל זה.
המקור הגלוי של מצות צדקה לעניים הוא "נתון תתן" ו"פתוח תפתח" (דברים ט"ו, ח'-י"א) – כשאדם בא ומבקש או כשאנו נתקלים בחסר של אדם, מלמדנו הפסוק כי עלינו לפתוח את ידינו ולתת לו.
המקור הנסתר, המחפש את המקור העליון למצוה, הוא "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו".
מקור זה מבאר לנו שמציאותם של עשירים ועניים אינה ענין מקרי בעולם, אלא שייך לעובדה "שכל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולם, ברא זוגות זוגות", וכמו קשר איש ואישה, המשלים את שניהם, כן גם קשר עשיר ועני משלים ביניהם. כשם שלא נאמר שהחלוקה לזכרים ונקבות היא בדיעבד ומהוה מציאות לא נורמלית, אלא זהו הסדר של המציאות, כך גם עלינו להתייחס לעשירים ועניים, ולראות בכך את הסדר של המציאות.
כשעשיר מלוה כסף לעני, מבטא הוא בזה את הסדר הטבעי של המציאות, ולכן אין החוב עול על הצוואר, כאישה החיה באהבה עם בעלה שאין חובות החיים כעול על הצוואר, אלא חובות נעימים שאינם מטרידים.
עוד דרשו חז"ל (שמות רבה פרשה ל"א, ט"ו):
דבר אחר, 'לא תהיה לו כנושה' הדא הוא דכתיב: 'טוב איש חונן ומלוה יכלכל דבריו במשפט'. בא וראה, כל בריותיו של הקב"ה לווין זה מזה. היום לוה מן הלילה והלילה מן היום, ואינן דנין זה עם זה כבריות, שנאמר: 'יום ליום יביע אומר'.
פירש מהרז"ו:
שבקיץ היום גדול ולוה מן הלילה, ובחורף הלילה גדול ולוה מן היום, ובניסן ותשרי שוין ושלמו זה לזה.
הרי לנו שיסוד ההלואה מונח בטבע הבריאה ועל כן אדם מרגיש נוח לקחתה ואף אינו ממהר לפורעה, 'ולואי שיפרע בזמנו'.
דוקא במסכתנו ובפרקנו העוסקים בשותפות, בחרה הגמרא להביא את דברי ריש לקיש, כיון שתפיסתו נובעת מן התפיסה העמוקה של השותפות והחיבור בין האנשים בעולם1.
לעומת ריש לקיש, נראה שהסתכלותם של אביי ורבא על ההלואה, בנויה על הפסוקים: "ועבד לווה לאיש מלוה" (משלי כ"ב, ז'), ו"לווה רשע ולא ישלם" (תהילים ל"ז, כ"א). לכל אדם נתן הקב"ה את ממונו, וכשממונו של אדם נמצא אצל חבירו, אין זה דבר טבעי והוא מעונין לפרוק מעצמו עול מטריד זה2.
נספח לשיעור 'הקובע זמן לחבירו'
ניתן להסביר את ההבדל בין דברי ריש לקיש לדבריהם של אביי ורבא, בכך שריש לקיש היה מארץ ישראל, ואביי ורבא היו מבבל. הביטוי שמוביל אותנו להבנה זו הוא מה שאומרים אביי ורבא "כי היכי דלא ליטרדן", הדומה לביטוי שאומרת הגמרא על רבי זירא כשעלה מבבל לארץ ישראל (בבא מציעא פ"ה ע"א):
רבי זירא, כי סליק לארעא דישראל, יתיב מאה תעניתא דלשתכח גמרא בבלאה מיניה, כי היכי דלא נטרדיה.
הגמרא בסנהדרין אומרת (כ"ד ע"א):
מאי דכתיב: 'ואקח לי שני מקלות לאחד קראתי נועם ולאחד קראתי חובלים'? נועם אלו תלמידי חכמים שבארץ ישראל, שמנעימין זה לזה בהלכה. חובלים אלו תלמידי חכמים שבבבל, שמחבלים זה לזה בהלכה.
נראה שבבבל ישנו מתח בין תלמידי החכמים ולכן הם מחבלין זה לזה בהלכה, וכך גם בין בני אדם הנמצאים באוירה הבבלית, ולכן אדם יותר "לחוץ" להחזיר לחבירו את חובו, כדי שחוב זה לא יטריד אותו. לעומת זאת בארץ ישראל יש יותר נועם ולכן אדם אינו מרגיש טרוד בחובו, מה שיוצר את המציאות של: "ולואי שיפרע בזמנו".
ניתן להטעים על פי זה, שריש לקיש אמר דבריו בלשון הקודש, ואביי ורבא אמרו דבריהם בארמית.
הרבי מליובביץ' זצ"ל מסביר באחת משיחותיו את ההבדל שבין העברית לארמית, בכך שהעברית מבטאת את הדברים כפי שהם צריכים להיות מלכתחילה, והארמית מתייחסת לדברים בדיעבד.
על פי זה מבאר הרבי את ההבדל בין הביטוי "גם זו לטובה", לבין הביטוי "כל מה דעביד רחמנא לטב עביד".
הגמרא מביאה שני סיפורים, על נחום איש גמזו ורבי עקיבא.
הגמרא3 שואלת מדוע קראו לנחום איש גמזו בשם זה, ועונה שקוראים לו כך, מכיון שכל מה שקרה לו אמר: "גם זו לטובה". ומספרת הגמרא, שפעם אחת רצו ישראל לשלוח מתנה לקיסר. אמרו, מי ילך? נחום איש גמזו שמלומד בניסים, הוא ילך. נתנו לנחום איש גמזו מזוודה מלאה אבנים טובות ומרגליות ושלחוהו אל הקיסר. בדרכו, הגיע נחום איש גמזו בלילה לאיזו אכסניה והלך לישון. בלילה בזמן שישן נחום איש גמזו, קמו אנשי האכסניה, לקחו את האבנים הטובות והמרגליות ומלאו את המזוודה בעפר. למחרת, כשראה זאת נחום איש גמזו, אמר: "גם זו לטובה", והמשיך בשליחותו. קיבל הקיסר את המזוודה וראה שמלאה היא בעפר, מיד רצה להרוג את כל ישראל שהרי עשו ממנו צחוק. אמר נחום איש גמזו: "גם זו לטובה". בא אליהו הנביא בדמות אחד מאנשי הקיסר, ואמר שאולי עפר זה הוא עפר של אברהם אביהם של ישראל, שכשזורקים אותו למעלה נהיה לחרבות וחיצים. והיתה מדינה אחת שלא הצליחו לכבוש, השתמשו בעפר זה וכבשוה. מיד מלאו את המזוודה באבנים טובות ומרגליות ונתנוה לנחום איש גם זו.
הסיפור השני מובא לגבי דבריו של רבי עקיבא: "לעולם יהא אדם רגיל לומר: 'כל דעביד רחמנא לטב עביד'" (ברכות ס' ע"ב).
רבי עקיבא היה מהלך בדרך, הגיע לעיר אחת, חיפש מקום ללון ולא נתנו לו. אמר: "כל דעביד רחמנא לטב". הלך ולן במדבר מחוץ לעיר, והיה לו תרנגול, חמור ונר. בלילה, באה רוח וכיבתה את הנר. בא חתול ואכל את התרנגול. וכן בא אריה ואכל את החמור. אמר רבי עקיבא: "כל דעביד רחמנא לטב". באותו לילה הגיע גייס לעיר, ולקח את אנשיה לשבי. אמר רבי עקיבא: "לא אמרתי לכם, שכל מה שעושה הקדוש ברוך הוא, הכל לטובה?
שאם היה התרנגול קורא, או שהיה החמור נוער, או אם הנר היה דולק לא היה ניצל רבי עקיבא.
ההבדל בין שני הסיפורים, אומר הרבי מליובביץ', שאצל נחום איש גם זו כל הסיפור היה טוב מלכתחילה שהרי לא הפסיד כלום, אלא הרויח אבנים טובות ומרגליות, ולכן דבריו בעברית – "גם זו לטובה". לעומת רבי עקיבא שבסופו של דבר לא נשאר לו כלום מהתרנגול, מהחמור ומהנר, ואף שהתברר שזה טוב בדיעבד, הרי שזה לא טוב מלכתחילה, ולכן דבריו בארמית – "כל דעביד רחמנא לטב עביד".
נראה, שניתן ללמוד מדברים אלו גם לסוגייתנו.
ריש לקיש שהיה בארץ ישראל, אומר דבריו בעברית – "ולואי שיפרע בזמנו", דברים המבטאים את הרגשת הנועם המתאימה לארץ ישראל. כפי שהסברנו בדברי הזוהר על היחס בין העשירים לעניים, ההלואה היא מציאות של לכתחילה, וכך ברא הקב"ה את עולמו, "כמה דאינון בשתופא חדא". לעומתו אביי ורבא שגרו בבבל ודבריהם נאמרים בארמית – "עביד איניש דפרע בגו זימניה", לשיטתם, ההלואה היא מציאות בדיעבד – כיון שיש עניים, צריכים העשירים להלוותם. דברי אביי ורבא שהבינו את מציאות ההלואה כבדיעבד, מבטאים את האווירה הבבלית "מחבלים זה לזה".
1 ניתן לראות ענין זה גם בדברי ריש לקיש במקום אחר (פסיקתא רבתי הוספה א', פרשה ד'): "'לוה רשע ולא ישלם וצדיק חונן ונותן', …אמר ריש לקיש: אתה מוצא כשהקב"ה נותן לצדיק מה שנתבקש לו בידו, הוא חוזר וחוננו משלו, הדא הוא דכתיב: 'וצדיק חונן ונותן'". הרשע אינו מחזיר הלואה והצדיק הוא הנותן, מתוך הבנה שהכל מיד ה' עליו, והלוה אינו משלם כיון שהוא מרגיש שמגיע לו, וכפי שכתוב במדרש (פסיקתא שם): "דבר אחר 'לוה רשע ולא ישלם', אלו אומות העולם שהן אוכלין ושותין ושמחין ולא מברכין". שכן כל מה שאומות העולם מקבלים נראה להם כמובן מאליו. ניתן לבאר כך גם את הפסוק – מתוך שהצדיק חונן ונותן, הרשע לוה ואינו משלם, כיון שרואה נתינה זו כדבר המגיע לו. אם כן, החזקה שאין אדם פורע תוך זמנו נובעת מ"לא תהיה לו כנושה", שהמלוה אינו מטרידו ואינו מהוה טרדה בעבורו. כך ניתן לראות את הסתכלותו של ריש לקיש.
2 הבנה זו מיישבת אף את דברי תוס'. תוס' בסוגיא שאלו מדברי המשנה בבכורות (מ"ט ע"א), האומרת שאין אדם פודה את בנו תוך שלושים יום, והרי זה קשה, לכאורה, על דברי אביי ורבא. תוס' מתרצים שפדיון הבן הוא ממון שאין לו תובעים, ועל כן אדם אינו פורע תוך זמנו, אבל בהלוואה – אדם פורע תוך זמנו. על כך מקשים התוס' מדברי הגמרא (בבא מציעא ק"ב ע"ב), הלומדת מהמשנה בבכורות לדין שוכר הטוען שפרע תוך זמנו, והרי אף בשוכר זהו ממון שיש לו תובעים, וכיצד ניתן ללמוד מפדיון הבן לשכירות? על כך מתרצים תוס': "ומפרש ר"י טעם אחר דהכא כיון דחייב לו ואיתרמי ליה זוזי פורע לו תוך הזמן דלא ליטרדן, אבל גבי בכור דאכתי לא איחייב כלל עד לאחר ל' יום ושמא ימות בתוך ל' ויפטר וכן שוכר שמא יפול ביתו של משכיר ויצטרך שוכר לצאת דלא עדיף מיניה". דברי תוס' תמוהים – האם משום שאדם חושש שבנו ימות או שיפול הבית הוא אינו פורע תוך הזמן? והרי זהו חשש רחוק ביותר?! על פי דברינו מובן, שיש הבדל גדול בין הלואה לבין פדיון הבן ושכירות, שרק בהלואה שייך הטעם "כי היכי דלא ליטרדן", שכן יש ממון חברו בידו, וזהו דבר החורג מן הסדר, לדברי אביי ורבא. בפדיון הבן ובשכירות אין ממון חברו בידו, ועל הוא איננו טרוד. תוס' מביאים סימן לכך שלא נוצר חוב וממון חברו אינו בידו, מכך שיתכן שהבית יפול והבן ימות – מציאות רחוקה זו היא סימן לכך שהחוב טרם נוצר, וממון חברו אינו אצלו, ועל כן הוא אינו טרוד. רק בהלואה, שממון חברו אצלו – חושש האדם לטרדתו, ועשוי לפרוע תוך זמנו.
3 תענית כ"א ע"א וסנהדרין ק"ח ע"ב.