מצוה ג' – להאהיבו על הבריות
המאמרים באתר מבוססים על כללי לימוד המופיעים במדור הכללים. מאמר זה מבוסס על הכלל הכללת דברים שאינם להלכה.
מצוה ג' היא שציוונו באהבתו יתעלה, וזה שנחשוב ונתבונן במצוותיו ומאמריו ופעולותיו עד שנשיגהו ונהנה בהשגתו בתכלית ההנאה, וזאת היא האהבה המחויבת. ולשון ספרי (ואתחנן ח'): "לפי שנאמר 'ואהבת את ה' אלוהיך' איני יודע כיצד אוהב את המקום, תלמוד לומר 'והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך' שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם". הנה בארנו לך שבהתבוננות תעלה בידך ההשגה ותגיע ההנאה ותבוא האהבה בהכרח. וכבר בארנו שזאת המצוה גם כן כוללת שנהיה קוראים לבני האדם כולם לעבודתו יתעלה ולהאמין בו, וזה שאתה כשתאהב איש אחד תספר בשבחיו ותרבה בהם ותקרא בני האדם לאהוב אותו, וזה על דרך משל, כן כשתאהב אותו יתעלה באמת, כאשר הגיע לך מהשגת אמיתתו, אתה קורא בלי ספק הסכלים והפתיים לדעת ידיעת האמת אשר ידעתו. ולשון ספרי (ואתחנן ז'): "'ואהבת את ה' אלוהיך' אהבהו על הבריות כאברהם אביך, שנאמר (בראשית י"ב, ה') 'ואת הנפש אשר עשו בחרן'". ורצונו לומר כמו שאברהם מפני שהיה אוהב, כמו שהעיד הכתוב (ישעיה מ"א, ח') "אברהם אוהבי" וזה בעוצם השגתו, קרא בני האדם להאמין בשם מרוב אהבתו, כן אתה אהוב אותו עד שתקרא אליו בני האדם.
פירוש המצוה
מצוה ג' היא שציוונו באהבתו יתעלה כלומר לאהוב את הבורא וזה – הדרך המגיעה לאהבת הבורא שנחשוב ונתבונן במצוותיו אשר בתורה ומאמריו ביד נביאיו ופעולותיו "מעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים" (לשון הרמב"ם בהל' יסודי התורה פ"ב ה"ב) עד שנשיגהו, ההתבוננות בדברים בהם מתגלה הבורא בעולם מביאה אותנו להכירו עד כמה שאנו מסוגלים ונהנה בהשגתו בתכלית ההנאה הכרה זו מביאה הנאה לאדם, כיון שזה הדבר הגדול ביותר שיכול אדם להגיע אליו והשגת האמת הזו מביאה הנאה, וזאת היא האהבה המחויבת והתבוננות זו היא החיוב שחייבה אותנו התורה במצות האהבה. וראיה לדבר שההתבוננות היא היא החיוב במצות האהבה, מן הספרי: ולשון ספרי, לפי שנאמר "ואהבת את ה' אלוהיך", ואם כן צוותה אותנו התורה לאהוב את הבורא, והרי איני יודע כיצד אוהב את המקום, תלמוד לומר – באה התורה ולימדה אותך את הדרך לאהבה "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך" – דהיינו עיין היטב והתבונן בדברים האלה שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם. הנה בארנו לך על פי הספרי שבהתבוננות במאמריו, מצוותיו ומעשיו תעלה בידך ההשגה – תגיע להכרת בוראך, ותגיע ההנאה וזה יביאך לעונג גדול מכל תענוגי העולם, שתפגש עם האמת, ותבוא האהבה בהכרח, וממילא תבא למידת אהבת בוראך. אמנם יש לעיין היכן רמוז במילים "והיו הדברים האלה… על לבבך" אופי ההתבוננות. וכתב הרב בר שאול זצ"ל בספר מצוה ולב (עמ' 73): "יש מקום להבין ש'דברים אלה' רומזים לכתוב הראשון 'שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד', ואז הכוונה היא: להתבונן בגלויי האלוקות שבאחדות הבריאה ונפלאותיה, ומהם יכיר לאהבה את מי שאמר והיה העולם. ויש מקום להבין ש'דברים אלה' רומזים למה שבא להלן בפרשה: 'ושננתם לבניך', 'ודברת בם', 'וקשרתם', 'וכתבתם' וכו' ואז הכוונה היא: להתבונן בתורה ומצוותיה ועל ידה בהכרח תתישב האהבה בלב". וכבר בארנו ובתרגום הרב קפאח זצ"ל כתוב "וכבר אמרו", ונראה מתאים יותר שכן לא מצינו היכן ביאר הרמב"ם את הדברים אותם הוא אומר כאן, אדרבה, אפילו בספר היד החזקה השמיטם. שזאת המצוה אהבת השם גם כן כוללת שמתוך האהבה נהיה קוראים לבני האדם כולם נראה שכולל בזה את ישראל והאומות לעבודתו יתעלה שדרך החיים תהיה מתאימה לרצונו יתברך ולהאמין בו, וזה ודבר זה לקרוא לבני האדם לאמונה ועבודת ה' הוא חלק ממצות אהבת ה' ומהווה תוצאה הכרחית של האהבה, שהרי שאתה כשתאהב איש אחד אהבתך תגרום לך שתספר בשבחיו ותרבה בהם ותקרא בני האדם לאהוב אותו, וזה על דרך משל בדברים שהם בנוהג שבעולם כן כמו כן באהבת ה' כשתאהב אותו יתעלה באמת כמצווה עליך כאשר הגיע לך מהשגת אמיתתו אהבה שבאה מתוך התבוננות והכרת הבורא, אתה קורא בלי ספק הסכלים והפתיים לדעת את ידיעת האמת אשר ידעתו שהרי אם האהבה נובעת מידיעת האמת, דבר זה יביא אותך לפרסם את האמת ולדאוג שיותר ויותר אנשים ידעו את האמת הזו. ונראה שגם חלק זה של המצוה קשור להתבוננות שהיא יסוד האהבה, שאהבה שאין מקורה בידיעת האמת, לא תביא אדם לקרוא לבני אדם לאהבתו יתברך. ולשון ספרי המראה על חלק זה של המצוה "ואהבת את ה' אלוהיך" – אהבהו על הבריות תביא את הבריות לאהב את ה' אלוהיך כאברהם אביך שקיים מצוה זו שנאמר "ואת הנפש אשר עשו בחרן". בספרי דייקו מלשון "עשו" שהרי אפילו באים כל באי עולם לברוא יתוש אינם יכולים, ואם כן מה פירוש "הנפש אשר עשו", אלא שקירבו אנשים לעבודתו יתברך ומעלה עליהם כאילו עשו. ורצונו לומר פירוש הספרי כמו שאברהם מפני שהיה אוהב המקום, וזו היתה עיקר תכונתו כמו שהעיד הכתוב "אברהם אוהבי" ואם כך כינהו הכתוב, הרי שזו היתה תכונתו העיקרית וזה בעוצם השגתו, מתוך מעלת ידיעתו את הבורא וגודל אמונתו, ומתוך אהבתו קרא בני האדם להאמין בשם מרוב אהבתו ולזכות אף אותם בידיעת האמת והתענוג הנובע ממנה, כן אתה אהוב אותו כמצות הכתוב עליך "ואהבת" עד שתקרא אליו בני האדם להאמין בו ולעבוד אותו מתוך אהבה.
יש להקשות על שיטת הרמב"ם, מדוע השמיט ביד החזקה את מה שכתב בספר המצוות "שזאת המצוה גם כן כוללת שנהיה קוראים לבני האדם כולם לעבודתו יתברך ולהאמין בו…"1.
בספרי על הפסוק "ואהבת את ה' אלוהיך" יש שתי דרשות:
"ואהבת את ה' אלוהיך" – עשה מאהבה, הפריש הכתוב בין העושה מאהבה לעושה מיראה, מאהבה שכרו כפול ומכופל. לפי שהוא אומר (דברים ו') "את ה' אלוהיך תירא ואותו תעבוד", יש לך אדם, כשהוא מתירא מחברו, כשהוא מטריחו, מניחו והולך לו, אלא אתה עושה מאהבה שאין לך אהבה במקום יראה ויראה במקום אהבה אלא במדת הקב"ה בלבד.
דבר אחר, "ואהבת את ה' אלוהיך" – אהבהו על כל הבריות כאברהם אביך, כענין שנאמר "ואת הנפש אשר עשו בחרן", והלא אם מתכנסים כל באי העולם לבראות יתוש אחד ולהכניס בו נשמה אינן יכולים לבראותו, ומה תלמוד לומר "ואת הנפש אשר עשו בחרן", אלא מלמד שהיה אברהם אבינו מגיירם ומכניסן תחת כנפי השכינה.
נראה שדרשות אלו באו לבאר כיצד מתבטאת האהבה, ומה היא פועלת על האדם, והבינו חז"ל שהביטוי "ואהבת" הוא הפועל היוצא מן האהבה עצמה ומצוה זו היא גם מצוה מעשית, ולכן ביארו שני דברים א. עשה מאהבה, ב. אהבהו על הבריות.
עיון ביד החזקה מראה שהרמב"ם פסק כדרשה הראשונה, שכן כתב (הל' תשובה פ"י ה"ב):
העובד מאהבה עוסק בתורה ובמצוות והולך בנתיבות החכמה לא מפני דבר בעולם, ולא מפני יראת הרעה ולא כדי לירש הטובה, אלא עושה האמת מפני שהוא אמת וסוף הטובה לבא בגללה. ומעלה זו היא מעלה גדולה מאד ואין כל חכם זוכה לה והיא מעלת אברהם אבינו שקראו הקב"ה אוהבו לפי שלא עבד אלא מאהבה, והיא המעלה שציוונו בה הקב"ה על ידי משה שנאמר "ואהבת את ה' אלוהיך" ובזמן שיאהוב אדם את ה' אהבה הראויה, מיד יעשה כל המצוות מאהבה.
מקור דבריו ברור בספרי שהזכרנו. לפי זה הביטוי המעשי ל"ואהבת" היא עשיית כל המצוות מאהבה, ומובן מדוע השמיט הרמב"ם: "אהבהו על הבריות כאברהם אביך", שאין שני הדברים יכולים להלמד מאותה מילה.
אמנם בספר המצוות נתהפכו הדברים לפי מגמת הספר ודרכיו. "עשה מאהבה" – אינו יכול להמנות כמצוה, שכן כתב הרמב"ם בשורש ד' משרשי ספר המצוות שציוויים הכוללים עשיית המצוות כולם לא ימנו בכלל המצוות, וכאן אין ציווי מיוחד אלא לעשות בשלמות את המצוות, לכן לא הביא הרמב"ם דרשה זו בספר המצוות. אמנם "אהבהו על הבריות" היא ציווי מיוחד ולכן הביאו. ואף שלא פסק כן להלכה, כבר ראינו שדרכו של הרמב"ם להביא בספר המצוות דברים המתפרשים כמצוה אף שאינן להלכה, ובתנאי שלא יסתרו להלכה, כמו קבלת עול מלכות שמים, שהביא במצות יחוד ה' ולא הזכירה ביד החזקה, וכן "אהבהו על הבריות" במצוה זו. וניתן לומר שאהבהו על הבריות היא מהמצוות ה"קיומיות" שאף שאין חובה לעשותן, מכל מקום המקיימן בודאי עושה מעשה טוב ושכר מצוה בידו2.
1 אמנם יש דבר דומה ברמב"ם (הל' יסודי התורה פ"ה הי"א) שכתב שיתנהג החכם בדרך נאותה שיהו הכל משבחין אותו ומקלסין לו ומתאוים למעשיו, וציינו המפרשים מקורו בגמ' ביומא (פ"ו ע"א): "'ואהבת את ה' אלוהיך' – שיהא שם שמים מתאהב על ידך", אלא שיש לחלק. א. שהספרי אמר "אהבהו על הבריות" – באופן חיובי ככתוב "את הנפש אשר עשו בחרן", לעומת הגמ' האומרת "שיהא שם שמים מתאהב על ידך". ב. נראה שמקור הרמב"ם אינו בפסוק "ואהבת" בדרשת הגמ' שם, שכן לא הביא הרמב"ם את הפסוק, ויותר מזה, יש חילוק, שהגמ' מזכירה קודם את קידוש ה' ומתוך כך חילול ה', והרמב"ם פתח בחילול ה' ומתוך כך קידוש ה', לכן נראה שמקורו בפסוק "לא תחללו את שמי", ובספרא "ממשמע שנאמר לא תחללו שומע אני קדש", ועי' לא תעשה ס"ג ובמש"כ לקמן מצוה ט'.
2 ויש להטעים את הדברים עם המדרש בשיהש"ר (פרשה ח' פס' ח', ב') על הפס' "אחות לנו קטנה": "ר' ברכיה פתר קרא באברהם אבינו. 'אחות לנו קטנה' זה אברהם שנאמר (יחזקאל ל"ג) 'אחד היה אברהם ויירש את הארץ', ואיחה את כל באי העולם לפני הקב"ה… 'ושדים אין לה' שעדיין לא בא לכלל מצוות ומעשים טובים, 'מה נעשה לאחותנו ביום שידובר בה' ביום שגזר נמרוד הרשע ואמר לירד לכבשן האש, 'אם חומה היא נבנה עליה טירת כסף'. 'אם חומה היא' – זה אברהם, אמר הקב"ה אם מעמיד הוא דברים כחומה, 'נבנה עליה טירת כסף' נצילנו ונבנה אותו בעולם, 'ואם דלת היא נצור עליה לוח ארז', אם דל הוא במצוות ומטלטל מעשיו כדלת, 'נצור עליה לוח ארז', מה צורה זו אינה מתקיימת אלא לשעה אחת, כך איני מתקיים עליו אלא לשעה אחת, 'אני חומה' – אמר אברהם לפני הקב"ה 'אני חומה' ואעמיד מעשים טובים כחומה, 'ושדי כמגדלות' שאני עתיד להעמיד כתים כתים וחבורות של צדיקים כיוצא בי בעולמך. 'אז הייתי בעיניו כמוצאת שלום' אמר לו הקב"ה כשם שירדת לכבשן האש, כך אני מוציאך בשלום שנאמר 'אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים'".
שתי דרכי השפעה יש בעולם, דלת וחומה. הדלת פתוחה, נכנסים ויוצאים בה. דרך הדלת ההשפעה היא בפגישה ישירה עם האנשים. החומה, לעומתה, סגורה ומסוגרת. בחומה, ההשפעה היא מרחוק מתוך המגדלות שעל החומה. ולמדנו מן המדרש שדלת היא מיטלטלת ואין השפעתה אלא לשעה. אף אותן נפשות אשר עשו בחרן, חזרו כולם לסורן וחזר העולם לאחריו עם מות אברהם. לעומת זאת החומה היא קבועה. יצירת עם אשר "לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב", ואשר בו מגדלות – כתים כתים של צדיקים אשר אורן נראה למרחוק זו הדרך אשר למענה הוציא הקב"ה את אברהם מאור כשדים. "את הנפש אשר עשו בחרן" – זו היתה דרכו של אברהם קודם שנתגלה לו הקב"ה וצווהו "לך לך מארצך". ההתגלות שינתה את אופי הקריאה בשם ה', מפרטי לכללי.
נוכל להבין, אפוא, את דברי הרמב"ם, שאף שלהלכה מצווים אנו להעמיד דברים כחומה, כתים כתים של תלמידי חכמים שיהיו עוסקים בתורה ובמצוות, מכל מקום אף דרכו הראשונה של אברהם הטביעה את רישומה בתורה ובא מקומה בספר המצוות ללמדנו שההולך בדרך זו מצוה בידו.