מצוות י"ב, י"ג – הכשר מצוה
המאמרים באתר מבוססים על כללי לימוד המופיעים במדור הכללים. מאמר זה מבוסס על הכלל הכללת דברים שאינם להלכה.
מצוה י"ב היא שציוונו להניח תפילין של ראש והוא אמרו (דברים ו', ח'): "והיו לטוטפות בין עיניך" וכבר נכפל זה הציווי ארבע פעמים.
מצוה י"ג היא שציוונו להניח תפילין של יד והוא אמרו: "וקשרתם לאות על ידך" וכבר נכפל זה הציווי ארבע פעמים. והראיה על היות תפילין של ראש ושל יד שתי מצוות, אמרם בגמרא (מנחות מ"ד ע"א) על צד התימה, ממי שיחשוב שתפילין של ראש ושל יד לא יונח אחד מהם בלתי האחר אלא אם יהיו שתיהן יחד, מאמר זה לשונו: "מאן דלית ליה שתי מצוות, חדא מצוה לא לעביד?" כלומר מי שלא יוכל לעשות שתי מצוות לא יעשה האחת? אינו כן, אבל יעשה המצוה אשר נזדמנה, ולפיכך יניח איזה מהן שיזדמן לו. הנה התבאר לך שקראו לתפילין של יד ושל ראש שתי מצוות. ואלה שתי המצוות לא יתחייבו לנשים מפני אמרו יתעלה בסיבת חיובם (שמות י"ג, ט') "למען תהיה תורת ה' בפיך" ונשים אינן חייבות בתלמוד תורה וכן ביארו במכילתא (בא, י"ז). וכבר נתבאר כלל משפטי אלה שתי המצוות בפרק רביעי ממנחות.פירוש המצוה
מצוה י"ב היא שציוונו להניח תפילין הרב הלר העיר שאבן איוב תרגם "לעשות תפילין" ועל פי המקור הערבי הוא מסתבר, וכן תרגם הרב קפאח זצ"ל "במעשה תפילין" על פי המקור הערבי – עמל. ובאמת הלשון "להניח" קשה, שכן בהקדמת היד החזקה ובהלכות כתב הרמב"ם "לקשור" ולקמן יתבארו הדברים. של ראש מה שהביא הרמב"ם תפילין של ראש קודם ליד, אף שבפסוק יד קודם, נבאר לקמן. והוא אמרו "והיו לטוטפות בין עיניך" אמנם כפי שיתבאר נזכר הציווי ארבע פעמים ומכל מקום בחר בפסוק הזה, שאינו הראשון, משום שיש בו ציווי מפורש מה שאין כן בפרשת "קדש", "והיה כי יביאך" לא מוזכר בשל ראש ציווי כדלקמן. וכבר נכפל זה הציווי במצוה זו ארבע פעמים בשמות י"ג, ט': "והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך", שם שם, ט"ז: "והיה לאות על ידכה ולטוטפות בין עיניך", דברים ו', ח' כנ"ל, ושם י"א, י"ח: "וקשרתם אותם לאות על ידכם והיו לטוטפות בין עיניכם". ועל פי ריבוי הציוויים אמרו חז"ל (מנחות מ"ד ע"א) על מי שאינו מניח תפילין שעובר בשמונה עשין.
מצוה י"ג היא שציוונו להניח תפילין של יד והוא אמרו "וקשרתם לאות על ידך" וכבר נכפל זה הציווי ארבע פעמים. והראיה מדברי חז"ל על היות על הקביעה שתפילין של ראש ושל יד הן שתי מצוות נפרדות במנין המצוות אף שהיה מקום למנותן כמצוה אחת, מפני שענינם אחד והוא הזכרון, שנאמר (לגבי שניהם) "למען תהיה תורת ה' בפיך" (לשון הרמב"ם בתשובה פאר הדור ח', א') וכל שענינם אחד ראוי למנותם אחד, כלשון הרמב"ם בשורש י"א: "שאפילו החלקים שאינם מעכבין זה את זה פעמים יהיו מצוה אחת כשיהיה הענין אחד" (עיי"ש), ומכל מקום תפילין הן שתי מצוות כפי שראינו. אמרם בגמרא על צד התימה בתמיהה ממי שיחשוב על מי שחשב שתפילין של ראש ושל יד מעכבין זה את זה, ולכן לא יונח אחד מהם של יד או של ראש בלתי האחר, אלא אם יהיו שתיהן של יד ושל ראש יחד. ועל מאן דאמר זה תמהו במאמר שזה לשונו: מאן דלית ליה שתי מצוות, חדא מצוה לא לעביד? כלומר מי שלא יוכל לעשות שתי מצוות האם משום כך לא יעשה האחת? אינו כן, אבל אלא יעשה המצוה האחת אשר נזדמנה אשר באפשרותו לעשות, ולפיכך יניח של יד לחוד או של ראש לחוד איזה מהן שיזדמן לו. הנה התבאר לך מדברי הגמרא הזו שקראו לתפילין של יד ולתפילין של ראש שתי מצוות ומכאן מקור למנותן בשתיים במנין המצוות. ואלה שתי המצוות של תפילין לא יתחייבו לנשים נשים פטורות מהן, מפני אמרו יתעלה בסיבת חיובם מפני שהתורה אמרה שסיבת חיוב תפילין היא "למען תהיה תורת ה' בפיך", פירוש לזכרון ללימוד תורה ונשים אינן חייבות בתלמוד תורה ועל כן פטורות מתפילין, וכן ביארו במכילתא. וכבר נתבאר כלל משפטי אלה שתי המצוות בפרק רביעי ממנחות.
הגדרת הרמב"ם למצוות תפילין בספר המצוות שונה ממה שכתב במנין שעל סדר המצוות ועל סדר ההלכות, בפתיחת היד החזקה.
לשונו בספר המצוות, במחלוקת היא שנויה. אבן תיבון תרגם "להניח תפילין של ראש", "להניח תפילין של יד". ולעומתו אבן איוב (מובא בהוצאת הרב הלר) וכן הרב קפאח, תרגמו בלשון עשיה. אבן איוב: "לעשות תפילין", והרב קפאח זצ"ל: "במעשה תפילין". המקור הערבי – כך מציינים – עומד לימינם. המילה הערבית היא "עמל" ופירושה, לדעת המבינים, הוא מלשון עשיה. תרגום זה מסתבר גם ממה שמצינו במצוות הבאות אחר תפילין – ציצית ומזוזה שלפי כל המתרגמים הגדרתם: "מעשה (לעשות) ציצית" ו"מעשה (לעשות) מזוזה".
לעומת הגדרתו בספר המצוות, הגדיר הרמב"ם את מצוות תפילין בפתיחתו ליד החזקה "לקשור תפילין בראש", "לקשור תפילין ביד".
ובפתיחת הלכות תפילין שילש הגדרתו "להיות תפילין על הראש", "לקשרם על היד". לעוסקים בלשונות הרמב"ם ידוע כי לא דבר ריק הוא, ויש לחפש סיבת השינויים בהגדרת המצוה בספר המצוות (אחר שהבנו את הגדרתו בפתיחתו ליד החזקה).
בפשטות יש לומר שעשיית תפילין כוללת גם את הכשר המצוה דהיינו הכתיבה והעבוד. נראה, שהגדרה זו למצות תפילין תואמת את שיטתו של הרמב"ם במושג הכשר מצוה.
בשורש עשירי משרשי ספה"מ כתב הרמב"ם:
השורש העשירי, שאין ראוי למנות ההקדמות, אשר הם לתכלית אחת מן התכליות. דע כי פעמים יבואו ציוויין בתורה, ואותן הציוויין אינן מצוה, אבל הם הקדמות לעשות המצוה, כאילו הוא מספר איך ראוי שתעשה המצוה ההיא… ועל זה הדרך בעצמו לא ימנה אמרו "קח לך סמים", אבל ימנה הקטרת הקטורת בכל יום, כמו שבאר הכתוב בו "בבקר בבקר בהיטיבו את הנרות יקטירנה ובהעלות אהרן את הנרות", וזאת היא המצוה המנויה, ואמרו "קח לך סמים" הקדמה בציווי, לבאר איך תעשה המצוה הזאת והקטורת הזאת מאיזה דבר תהיה. וכן "קח לך בשמים ראש" לא ימנה, ואמנם ימנה הציווי שציוה, שנמשח כהנים גדולים ומלכים וכו'.
והקשה ה"קנאת סופרים":
ויש מקום לדקדק בדברי הרב, דלכאורה דבריו כסותרין אלו לאלו, ממה שכתב כאן למה שכתב בחיבור היד בפ"א מהל' כלי בית המקדש וז"ל: "מצות עשה לעשות שמן המשחה שיהא מוכן לדברים שצריכים משיחה בו, שנאמר 'ועשית אותו שמן משחת קדש'", עוד שם פ"ב כתב ז"ל: "הקטרת נעשה בכל שנה ושנה ועשייתה מצות עשה שנאמר 'ואתה קח לך סמים'", והתירוץ לזה, שהתחלת המצוה הוא אותו מעשה הקודם שהוא הכרחי לה, שאי אפשר לקיים המצוה כתיקונה מבלעדיו, הרי הוא כלול עם המצוות (עיי"ש שהאריך עוד).
ביאור דבריו. אף שלענין מנין המצוות אין לחשוב את ההכשר כמצוה, מכל מקום מצד המצוה בודאי ההכשר הוא התחלתה ואף הוא נחשב למצות עשה. ומדוקדקים הדברים בלשון הרמב"ם שאף שכתב בהל' כלי מקדש שעשיית הקטרת מצוה, לא כלל מצוה זו במנין המצוות של הלכות אלו, אלא בהלכות תמידין ומוספים שם כתב שהקטרת הקטורת היא מצות עשה.
ואף ה"חינוך" נראה שעמד על שאלה זו וז"ל (מצוה ק"ג):
ועשייתה (של הקטרת) והמצוה שנעשית בה בכל יום נחשב למצוה אחת, לפי שסוף מצות עשייתה אינה אלא להקטיר בה, ואף על פי שב' כתובין של מצוה מצאנו בין העשיה וההקטרה… אף על פי כן ראיתי למחשבי המצוות שחושבין הכל מצוה אחת.
ברור, אפוא, לדעת כולם, שההכשר אף הוא למצוה יחשב, אך לא למצוה נפרדת בתרי"ג המצוות.
ונראה שלא רק במצוות שבאו פסוקים מפורשים לצוות על הכשרן כתב הרמב"ם שההכשר הוא מצוה, אלא אף במצוות שההכשר אינו כתוב בתורה במפורש, כגון תפילין ומזוזה שלא נתפרשה עשייתם בתורה, מכל מקום כיון שיש דינים מיוחדים בהכנתן, כפי שמבואר בהלכותיהן, הרי שההכשר הוא חלק מן המצוה.
כך יש להבין דברי הרמב"ם (הל' ברכות פי"א ה"ח):
כל מצוה שעשייתה היא גמר חיובה מברך בשעת עשיה, וכל מצוה שיש אחר עשייתה ציווי אחר, אינו מברך אלא בשעה שעושה הציווי האחרון, כיצד העושה סוכה או לולב או שופר או ציצית או תפילין או מזוזה אינו מברך בשעת עשיה "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לעשות סוכה" או "לולב" או "לכתוב תפילין", מפני שיש אחר עשייתו ציווי אחר, ואימתי מברך, בשעה שישב בסוכה או כשינענע הלולב או כשישמע קול השופר או כשיתעטף בציצית ובשעת לבישת תפילין ובשעת קביעת מזוזה.
הרי שבמצוות אלו שנצטווינו רק בציווי האחרון, ראה הרמב"ם את הכנתן כעשיית המצוה אף שלא נתפרשה עשייתן בתורה.
נראה שמקור הרמב"ם בירושלמי ברכות (פ"ט ה"ג), שם נאמר שמברכין בשעת עשיית סוכה ותפילין וכד' "לעשות סוכה", "לעשות תפילין", ואף שאנו פוסקים כבבלי, מכל מקום הבין הרמב"ם שעל הגדרת הכשר מצוה לא נחלקו, ולכולי עלמא אפשר מצד האמת לומר "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לעשות תפילין", שכן נצטווינו במצות תפילין והיא כוללת את העשיה, אלא שנחלקו אימתי מברכין אם בגמר המצוה בלבד או גם בהתחלתה. כן נראה מלשונו שכתב שמברכין בשעת ציווי אחרון ולא כתב שעל עשיה לא מברכין מפני שאי אפשר לומר וציוונו על העשיה.
ולפי זה יש להבין דבריו בספר המצוות שכתב "שציוונו במעשה תפילין" שרצה לכלול את ההכשר אשר הוא התחלתה של המצוה, עם ההנחה. וזו אמנם דרכו בקודש בספר המצוות, להרחיב הגדרת המצוה גם על החלק הקיומי אשר אינו חובה לעשותו, אך העושהו מקיים מצוה (כמ"ש במצוה ג' ומצוה ז'), וכלל זה נכון גם להכשר מצוה, שאף שאינו חובה, יש בו מצוה.
כמו כן מבוארים הדברים במשנה במס' שבועות (פ"ג מ"ח), בדין נשבע לבטל את המצוה שהביאה המשנה דוגמא "נשבע שלא לעשות סוכה" וכן הביאו הרמב"ם בהל' שבועות (פ"ה הט"ו). ועי' בספר חיל המלך (פ"א ה"ו) שהאריך בהבנת הענין, ולפי מה שכתבנו מבואר, שאף ההכשר למצוה יחשב.
ולפי זה יש לבאר מדוע בכל המצוות שיש בהם הכשר לא פתח הרמב"ם ביד החזקה כדרכו "מצות עשה לעשות כך וכך" עי' ריש הל' תפילין, מזוזה, ציצית, סוכה ולולב. ונראה, שכיון שהמצוה מתחילה עם הכשרה לא שייך לכתוב מצות עשה להניח תפילין, כי המצוה גם לעשותם, ואף לא שייך לכתוב מצות עשה לעשות תפילין, כי אין זה גמר המצוה, ולכן לא פתח הרמב"ם הלכות אלו כדרכו.