מצוה כ"ז – שלושה עניינים בלחם הפנים
המאמרים באתר מבוססים על כללי לימוד המופיעים במדור הכללים. מאמר זה מבוסס על הכלל השוואת מנייני המצוות השונים.
מצוה כ"ז היא שצונו להשים לחם הפנים לפניו תמיד, והוא אמרו יתעלה "ונתת על השלחן לחם פנים לפני תמיד". וכבר ידעת לשון התורה להשים לחם חדש בכל שבת, ושיהיה עמו לבונה, ושיאכלו הכהנים הלחם הנעשה בשבת הקודם. וכבר נתבארו משפטי מצוה זו בפרק י"א ממנחות.
פירוש המצוה
מצוה כ"ז היא שצונו – כל בית ישראל – להשים על השלחן לחם הפנים לפניו – לפני ה', כך הוא במהדורת הרב קאפח ובמהדורת פרנקל, תמיד, והוא אמרו יתעלה (שמות כ"ה, ל'): "וְנָתַתָּ עַל הַשֻּׁלְחָן לֶחֶם פָּנִים לְפָנַי תָּמִיד". וכבר ידעת לשון התורה להשים לחם חדש בכל שבת, ככתוב (ויקרא כ"ד, ח'): "בְּיוֹם הַשַּׁבָּת בְּיוֹם הַשַּׁבָּת יַעַרְכֶנּוּ לִפְנֵי ה' תָּמִיד מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּרִית עוֹלָם", ושיהיה עמו לבונה, ככתוב (שם, ז'): "וְנָתַתָּ עַל הַמַּעֲרֶכֶת לְבֹנָה זַכָּה", ושיאכלו הכהנים הלחם הנעשה בשבת הקודם – הקודמת, ככתוב (שם, ט'): "וְהָיְתָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וַאֲכָלֻהוּ בְּמָקוֹם קָדֹשׁ כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לוֹ מֵאִשֵּׁי ה' חָק עוֹלָם". וכבר נתבארו משפטי מצוה זו בפרק י"א ממנחות.
בשורש העשירי משרשי ספר המצוות כתב הרמב"ם:
השורש העשירי שאין ראוי למנות ההקדמות אשר הם לתכלית אחת מן התכליות.
דע כי פעמים יבאו ציוויים בתורה, ואותם הציוויים אינם המצוה, אבל הם הקדמות לעשות המצוה, כאילו הוא מספר איך ראוי שתיעשה המצוה ההיא.
דמיון זה אמרו "ולקחת סלת ואפית אותה". כי הוא אינו ראוי שיימנה לקיחת סלת מצוה, ועשייתה לחם מצוה, אבל הנמנה הוא אמרו "ונתת על השלחן לחם פנים לפני תמיד". הנה המצוה היא להיות הלחם תמיד לפני ה', ואחר כך סיפר איך יהיה זה הלחם וממה יהיה, ואמר שהוא יהיה מסולת ויהיו שתים עשרה חלות.
כאן הגדיר הרמב"ם את המצוה:
להיות הלחם תמיד לפני ה'.
בדומה לזה כתב הרמב"ם בספר מורה נבוכים (ח"ג פמ"ה), בבארו תועלת המצוות הנוגעות לכלי המקדש:
… אבל השלחן ושיהא1 עליו לחם תמיד איני יודע טעם לכך, ולא מצאתי עד כה לאיזה דבר איחסהו.
בספר המצוות שינה הרמב"ם את ההגדרה וכתב:
מצוה כ"ז היא שצונו להשים לחם הפנים לפניו תמיד.
וכן כתב במנין הקצר שעל סדר המצוות:
להסדיר לחם ולבונה לפני ה' בכל שבת.
ובדומה לזה כתב בהלכות תמידין ומוספין (פ"ה ה"א):
מצות עשה לסדר לחם הפנים בכל יום שבת על השולחן לפני ה' בהיכל.
הגדרה שלישית אנו מוצאים ברמזי המצוות שבריש הלכות תמידין ומוספין:
לעשות לחם הפנים.
יש להבין מה ראה הרמב"ם על ככה לשנות הגדרת המצוה ממקום למקום.
שלושה עניינים בלחם הפנים
שלוש ההגדרות למצות לחם הפנים מלמדות אותנו על שלושה עניינים אשר בו.
שתי ההגדרות הראשונות קשורות במישרין לשתי הפרשיות בהן נצטווינו על לחם הפנים.
ההגדרה הראשונה: "להיות הלחם תמיד לפני ה'", מקורה בפרשת תרומה, שם נמצאת המצוה בתוך פרשת עשיית המשכן וכליו. הלחם הוא חלק מן השלחן. המצאותו תמיד ללא הפסקה על השלחן היא תכלית המצוה.
חיזוק להגדרה זו יש גם בפרשה נוספת. בפרשת במדבר נאמר (ד', ד'-ז'):
זֹאת עֲבֹדַת בְּנֵי קְהָת בְּאֹהֶל מוֹעֵד קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים. וּבָא אַהֲרֹן וּבָנָיו בִּנְסֹעַ הַמַּחֲנֶה וְהוֹרִדוּ אֵת פָּרֹכֶת הַמָּסָךְ וְכִסּוּ בָהּ אֵת אֲרֹן הָעֵדֻת. וְנָתְנוּ עָלָיו כְּסוּי עוֹר תַּחַשׁ וּפָרְשׂוּ בֶגֶד כְּלִיל תְּכֵלֶת מִלְמָעְלָה וְשָׂמוּ בַּדָּיו. וְעַל שֻׁלְחַן הַפָּנִים יִפְרְשׂוּ בֶּגֶד תְּכֵלֶת וְנָתְנוּ עָלָיו אֶת הַקְּעָרֹת וְאֶת הַכַּפֹּת וְאֶת הַמְּנַקִּיֹּת וְאֵת קְשׂוֹת הַנָּסֶךְ וְלֶחֶם הַתָּמִיד עָלָיו יִהְיֶה.
פרשה זו מבארת באופן ברור את היות הלחם חלק מן השלחן. אפילו במסעות, כשמפרקים את המשכן, הלחם נשאר על השלחן. הפסוק מגדיר בבירור את תכלית המצוה: "ולחם התמיד עליו יהיה". מכאן למד הרמב"ם את ההגדרה: "להיות הלחם תמיד לפני ה'".
דוקא בנסוע המחנה מתברר הקשר הקבוע בין השלחן לבין הלחם, ולכן בפרשה זו נמצא מקורה של הגדרה זו.
בשורש העשירי בו מביא הרמב"ם את ההבחנה בין ההקדמות למצוה ובין תכלית המצוה, שם המקום להגדיר את תכלית המצוה שיהיה הלחם על השלחן. כך גם במורה נבוכים, בחיפוש טעמי המצוה ותכליתה, מביא הרמב"ם את אמירתו המיוחדת: "השלחן ושיהא עליו לחם תמיד איני יודע טעם לכך…".
ההגדרה השניה: "להסדיר לחם ולבונה לפני ה' בכל שבת", מקורה בפרשה אמור אשר בספר ויקרא. אחר פרשת המועדות המיוחדים גם בקרבנותיהם, באות שתי פרשיות של עבודות תמידיות: עבודת המנורה ועבודת לחם הפנים, ושם נאמר:
ביום השבת ביום השבת יערכנו לפני ה' תמיד.
כבר ביארנו, שיש שתי בחינות בביטוי "תמיד". יש תמיד ברצף ללא הפסקה, ויש תמיד בתדירות קבועה. בפסוק הנזכר התמיד הוא בודאי בתדירות קבועה ולא ברצף, שהרי מפורש נאמר: "ביום השבת ביום השבת". בפסוק זה ה"תמיד" הוא כקרבן תמיד שמקריבים אותו בתדירות קבועה.
פרשה זו מדגישה את עבודת הלחם, ועל כן היא המקור להגדרת מעשה המצוה, כמובא בספר המצוות, במנין המצוות הקצר ובריש הלכות תמידין ומוספין.
ההגדרה השלישית: "לעשות לחם הפנים", אף היא מקורה מפורש בתורה. בפרשת אמור הנזכרת לעיל, מפרטת התורה את פרטי הכנת לחם הפנים ועשייתו:
וְלָקַחְתָּ סֹלֶת וְאָפִיתָ אֹתָהּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה חַלּוֹת שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים יִהְיֶה הַחַלָּה הָאֶחָת. וְשַׂמְתָּ אוֹתָם שְׁתַּיִם מַעֲרָכוֹת שֵׁשׁ הַמַּעֲרָכֶת עַל הַשֻּׁלְחָן הַטָּהֹר לִפְנֵי ה'. וְנָתַתָּ עַל הַמַּעֲרֶכֶת לְבֹנָה זַכָּה וְהָיְתָה לַלֶּחֶם לְאַזְכָּרָה אִשֶּׁה לַה'. בְּיוֹם הַשַּׁבָּת בְּיוֹם הַשַּׁבָּת יַעַרְכֶנּוּ לִפְנֵי ה' תָּמִיד מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּרִית עוֹלָם. וְהָיְתָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וַאֲכָלֻהוּ בְּמָקוֹם קָדֹשׁ כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לוֹ מֵאִשֵּׁי ה' חָק עוֹלָם.
הנצי"ב בפירושו "העמק דבר" (ויקרא כ"ד, ה') מבאר את המיוחד שבפסוקים אלה:
והנה החל המצוה מן לקיחת הסולת, אף על גב דעיקר מצות העסק הוא משעת אפיה מכל מקום כתיב "ולקחת סלת", היינו הכנה דלקיחה, דזה כלל במילי דקדושה דכל מה שמקדימים ההכנה לשם קדושה ולמצותן מועיל יותר להשפיע תכלית קדושתו. ומעשה רב דר' חייא בפ' הפועלים יוכיח, כמש"כ בס' שמות י"ט ב'. כך לקיחת הסולת לשם מצוה מוסיף קדושה וברכה בלחם הפנים.
הקדושה הנמצאת בתכלית מצות לחם הפנים מקרינה על כל ההכנות, החל מלקיחת הסולת. על כן ההכנה צריכה להיות מתוך כוונת המצוה, ובכך היא מוסיפה למצוה קדושה וברכה.
ברמזי המצוות אשר בראש הלכות תמידין ומוספין מביא הרמב"ם הגדרה זו, "לעשות לחם הפנים", להדגיש שהמצוה ותכליתה משפיעות על כל דרכי הכנתה, הלכותיה ודקדוקיה הנכללים בה.
אכן מצאנו שהתורה קבעה את מעשי ההכנה כחלק מן המצוה. בפרשת ויקהל (שמות ל"ה, י'-י"ג):
וְכָל חֲכַם לֵב בָּכֶם יָבֹאוּ וְיַעֲשׂוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה ה'. אֶת הַמִּשְׁכָּן אֶת אָהֳלוֹ וְאֶת מִכְסֵהוּ אֶת קְרָסָיו וְאֶת קְרָשָׁיו אֶת בְּרִיחָו אֶת עַמֻּדָיו וְאֶת אֲדָנָיו. אֶת הָאָרֹן וְאֶת בַּדָּיו אֶת הַכַּפֹּרֶת וְאֵת פָּרֹכֶת הַמָּסָךְ. אֶת הַשֻּׁלְחָן וְאֶת בַּדָּיו וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְאֵת לֶחֶם הַפָּנִים.
כבר בפרשה זו, אשר זמנה הוא כמה חדשים לפני הכנת המשכן, נאמר לעשות לחם הפנים. בודאי הכוונה כאן היא להכנות למצוה, אם בלקיחת סולת ואם ב"אימונים" לקראת המצוה (כדברי הנצי"ב, העמק דבר לשמות ל"ט, ל"ו). הכנות אלו הן חלק מן המצוה, ככתוב "אשר צוה ה'".
1 גם כאן וגם בשורש העשירי תרגם הרב קפאח במקום "היות" – "שיהא", ומשמעות ההגדרה שוה לתרגום שלפנינו.