מצוה ל"ח – בתולה או נערה
המאמרים באתר מבוססים על כללי לימוד המופיעים במדור הכללים. מאמר זה מבוסס על הכלל השוואת מנייני המצוות השונים.
מצוה ל"ח היא שצוה כהן גדול שישא בתולה, והוא אמרו "והוא אשה בבתוליה יקח". ובבאור אמרו, עושה היה רבי עקיבא ממזר אפילו מחייבי עשה. ובאור זה, כשהיה כהן גדול בא על בלתי בתולה, שהיא אסורה לו בעשה, שהשורש הזה אצלנו לאו הבא מכלל עשה עשה. והנה כבר התבארו משפטי מצוה זו ביבמות וקידושין וכתובות.
פירוש המצוה
מצוה ל"ח היא שצוה כהן גדול שישא בתולה – בנוסחא של הרב קאפח הביא "בתולה בבתוליה", והעיר שם שכוונתו לאפוקי בוגרת, ולא נראה שספר המצוות ניתן להידרש כתורה, ונדרוש: "בבתוליה – לאפוקי בוגרת". והוא אמרו (ויקרא כ"א, י"ג): "וְהוּא אִשָּׁה בִבְתוּלֶיהָ יִקָּח". ובבאור אמרו בגמרא (כתובות כ"ט ע"ב): עושה היה רבי עקיבא ממזר אפילו מחייבי עשה – הגמרא מביאה ברייתא בשם רבי ישבב שאמר: "בואו ונצווח על עקיבא בן יוסף שהיה אומר כל שאין לו ביאה בישראל הולד ממזר", וביארה הגמרא: "ואפילו חייבי עשה"1. ובאור זה כשהיה כהן גדול בא על בלתי בתולה, שהיא אסורה לו בעשה – וזהו העשה: "והוא אשה בבתוליה יקח". שהשורש הזה אצלנו לאו הבא מכלל עשה – עשה – אם מן הציווי בעשה יוצא איסור, כגון כאן שהמצוה לישא בתולה ומכאן נשמע לאיסור לישא כל שאינה בתולה, הרי שהאיסור הוא איסור עשה ונחשב למצות עשה. במהדורת הרב קאפח ובמהדורת פרנקל הוסיפו: "הנה כבר התבאר שהיא מצות עשה. ואמרו גם כן ומצווה על הבתולה", וכוונתו לברייתא בהוריות (י"ב ע"ב), ולשון זו מורה שהוא מצות עשה. בנוסחא שלפנינו מובא בהוריות: "ומוזהר על הבתולה", ולשון זו מורה דווקא שהוא לאו. ועי' רש"ש שם שסובר שצריך לשנות הגירסא, וכן משמע ברמב"ן (ויקרא כ"א, י"ג), וכן משמע ברמב"ם שלפנינו, שגירסתו היתה "ומצווה על הבתולה". והנה כבר התבארו משפטי מצוה זו ביבמות וקידושין וכתובות.
בספר המצוות כתב הרמב"ם:
שצוה כהן גדול שישא בתולה והוא אמרו "והוא אשה בבתוליה יקח"… כשהיה כהן גדול בא על בלתי בתולה שהיא אסורה לו בעשה. שהשורש הזה אצלנו "לאו הבא מכלל עשה – עשה".
במנין הקצר המשיך הרמב"ם באותה הגדרה:
להיות כהן גדול נושא בתולה שנאמר "והוא אשה בבתוליה יקח".
לעומת זאת ברמזי המצוות שעל סדר הלכות הי"ד החזקה בריש הלכות איסורי ביאה כתב:
שישא כהן גדול בתולה בנערותה.
וביתר פירוט כתב בדרך זו בהלכה עצמה בהלכות איסורי ביאה (פי"ז הי"ג):
מצות עשה על כהן גדול שישא נערה בתולה, ומשתבגור תאסר עליו שנאמר "והוא אשה בבתוליה יקח". "אשה" – לא קטנה, "בבתוליה" – ולא בוגרת, הא כיצד, יצאת מכלל קטנות ולכלל בגרות לא באה, זו נערה.
בהלכות איסורי ביאה – כולל ברמזי המצוות – הוסיף הרמב"ם "נערה", מה שלא כתב בספר המצוות ובמנין הקצר2.
נראה פשוט שבספר המצוות ובמנין הקצר שעל סדר מצוות עשה מתייחס הרמב"ם ל"חייבי עשה", דהיינו ל"לאו הבא מכלל עשה", והלאו בודאי נאמר רק על בעולה ולא על בוגרת. הרי בבוגרת פוסק הרמב"ם שאם נשאה לא יוציאנה, מה שאין כן בבעולה שאף אם נשאה יוציא בגט3.
ההיפך מבתולה זו בעולה. על כן "לאו הבא מכלל עשה" נאמר על בעולה. והסברא נותנת, שהרי הבתולים נבראו על מנת לשמור את האשה שלא תבעל לאדם קודם לבעלה. כשהתורה מצוה לשאת בתולה, כוונתה בפשטות שלא תיבעל קודם לנישואיה. על כן ה"לאו הבא מכלל העשה" של "וְהוּא אִשָּׁה בִבְתוּלֶיהָ יִקָּח" הוא לאו דבעולה, דהיינו שלא ישא בעולה. על כן לא הוסיף הרמב"ם "נערה" בספר המצוות ובמנין הקצר, שכן בבוגרת שאינה בעולה אינו עובר על "לאו הבא מכלל עשה".
חכמים הוסיפו לדרוש: "אשה – לא קטנה, בבתוליה – ולא בוגרת". אין הגבלות אלו באות ב"לאו הבא מכלל עשה", אלא הן בכלל החיוב של כהן גדול. על כן בהלכה הדגיש הרמב"ם "לישא בתולה בנערותה".
בטעם ההלכה ביארו המפרשים שבכהן גדול הדרישה היא שכל דעתה של אשתו תהא נתונה אליו, והברית שהוא כורת עימה – ברית הנישואין – תהא ברית שלמה.
כך כתב ספר החינוך (מצוה רע"ב):
משרשי המצוה, לפי שהעיקר הטוב שבאדם הוא שיהיה לו מחשבת טהרה ונקיות, כי אחרי המחשבות ימשך מעשה הגופות4, על כן ראוי לו למשרת הגדול להדבק באשה שלא קבעה מחשבתה באיש אחר זולתי בו, שהוא קדש קדשים, ומתוך כך יהיה הזרע אשר יתן לו השם ממנה טהור ונקי ראוי לעבוד בקדושה…
וכן אמרו שאף מוכת עץ פסולה, והטעם בה, לפי הדומה, לפי שאינה קובעת עוד מחשבתה הרבה בכהן גדול, דמכיון שנאבדו בתוליה אינה כורתת ברית חזק לעולם לאיש. וכעין מה שאמרו ז"ל (סנהדרין כ"ב ע"ב) אינה אשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי, והרי זו לא עשאה שום אדם כלי.
הטעם של מוכת עץ מתאים גם לבוגרת, עליה אמרו חכמים שכלו בתוליה וממעטים אותה מהמילה "בבתוליה" – לא בוגרת5 6.
החינוך לא הביא איסור קטנה לכהן גדול, ועל כן לא הביא טעם לדבר.
נראה, שגם קטנה אין דעתה קבועה ודבוקה בכהן הגדול כיון שאין לה דעת שלמה, ואפילו להנשא מעצמה אינה ראויה, וצריכה היא את אביה שישיאנה. ועוד שקשורה היא לבית אביה, ובכח ראויה היא עוד לחזור לבית אביה.
לסיכום: בספר המצוות הגדיר הרמב"ם את ה"עשה" וה"לאו הבא מכלל עשה": בתולה ולא בעולה. אין בפסוק ובעשה חיוב לנערה בדווקא. אמנם בהלכה הוסיפו חז"ל לדרוש דווקא נערה (אלא שאין זה כלול ב"לאו הבא מכלל עשה"), על כן בי"ד החזקה הוסיף הרמב"ם "נערה". להלן נבאר את סוגי האיסור השונים לבעולה, בוגרת, מוכת עץ וקטנה.
מכלל הדברים למדנו על שתי בחינות בבתולה. האחת, הבתולים הם שמירה מבעילה של אחר קודם הנישואין, והשניה, הבתולים הם דרך לכריתת ברית למי שעושה אותה כלי.
1 הסוגיא עוסקת בברייתא על מוציא שם רע: "'ולו תהיה לאשה', שמעון התימני אומר: אשה שיש בה הויה. ר' שמעון בן מנסיא אומר: אשה הראויה לקיימה". ומחפשת הגמרא נפקא מינה ביניהם גם אליבא דר' עקיבא, ומסיקה הגמרא שאליבא דר' ישבב בדעת ר' עקיבא הנפקא מינה היא בעולה לכהן גדול, שאסור לקיימה אף שיש בה הויה ואין הולד ממנה ממזר. מכאן הקשו על הרמב"ם שהביא גמרא זו להוכיח שבעולה לכהן גדול מחייבי עשה, והלא שם הכוונה בדברי ר' עקיבא שבא לאפוקי בעולה לכהן גדול שאין הולד ממנה ממזר. הרב קאפח כתב שלא נחת הרמב"ם לפרטי הסוגיא, רק הוכיח שהגמרא מכנה בעולה לכהן גדול "חייבי עשה", אלא שאין הולד ממזר. ועוד יש לומר שיתכן שלר' עקיבא הולד ממזר גם מבעולה לכהן גדול, שהרי הוא מחייבי עשה, ורק לשמעון התימני ולר' שמעון בן מנסיא צריך לומר שבזה נחלקו במוציא שם רע.
2 גירסת הרב קאפח בספר המצוות היא "לישא בתולה בבתוליה", והעיר הרב קאפח שם בהערה 37 "בתולה – למעט בעולה. בבתוליה – למעט בוגרת". ואין הדברים נראים, שאפילו אם נגרוס "בבתוליה", דברי הרמב"ם לא ניתנו לידרש, והמנין הקצר יוכיח ששם לא הוסיף הרמב"ם "בבתוליה".
3 עי' הל' איסורי ביאה פי"ז הט"ו.
4 ביטוי זה של ה"חינוך" מיוחד, שהרי ידוע כללו של ה"חינוך": "אחרי הפעולות נמשכים הלבבות" (מצוה ט"ז), וכאן הוא אומר שאחר המחשבות והלבבות ימשכו המעשים ודו"ק.
5 אף שהחינוך שם כתב טעם אחר לבוגרת, עיי"ש.
6 על פי הזהר בפרשת כי תצא (רע"ו ע"א), המדמה את שבירת הבתולים לשבירת הלוחות, יש לומר שנערה בתולה מבטאת תמימות ושלמות כראוי לכהן גדול. לוחות ראשונים הם האידיאל העליון קודם לירידתו ופגישתו עם המציאות. כך גם נערה בתולה מבטאת שלמות זו. הכהן הגדול הוא המופיע את האידיאל הזה במציאות, והוא הראוי לעשותה כלי מחזיק ברכה וטהרה.