כתובות ס' (ע"א) – לימוד מקל וחומר
כתובות ס' (ע"א):
ורמינהי יכול יהא חלב מהלכי שתים טמא ודין הוא ומה בהמה שהקלת במגעה החמרת בחלבה אדם שהחמרת במגעו אינו דין שתחמיר בחלבו תלמוד לומר את הגמל כי מעלה גרה הוא הוא טמא ואין חלב מהלכי שתים טמא אלא טהור.
ופרש"י "שהקלת במגעה" שאינה מטמאה מחיים וע' לשון הספרא שמיני באותו ענין (פ"ד):
יכול אף בשר מהלכי שתים וחלב מהלכי שתים יהא בלא תעשה על אכליתו ודין הוא ומה אם בהמה שהקלת במגעה החמרת בחלבה מהלכי שתים שהחמיר במגען אינו דין שנחמיר בחלבם תלמוד לומר זה זה טמא ואין חלב מהלכי שתים טמא. אוציא את החלב שאינו נוהג בכל ולא אוציא את הבשר שנוהג בכל תלמוד לומר זה טמא הוא זה בלא תעשה על אכילתו ואין הבשר מהלכי שתים וחלב מהלכי שתים בלא תעשה על אכילתם.
ועי' רמב"ן שכתב בסוגיין:
הכי גרסינן בספרא אוציא את החלב שאין שוה בכל ולא אוציא את הבשר שהוא שוה בכל וכו', ובנוסחי כתיב דם וכן גרס רש"י ז"ל ואף ר"ח ז"ל, ומ"מ בין למר בין למר שמעינן מינה דבשר מהלכי שתים מותר דהאיך אפשר שהחלב ואף הדם מותר ולא הבשר הלא כל היוצא מן הטמא טמא, והרמב"ם המחבר ז"ל כתב שהוא איסור עשה ופירשו דכתיב זאת הבהמה אשר תאכלו ולא אדם, וזו הדרשה לא דרשוה רבותינו בעלי הגמרא, ויודע אני שאמר כך מפני שאמרו בספרי יכול אף בשר מהלכי שתים יהא בלא תעשה על אכילתו, הוא סבר בלא תעשה הוא דליתא אבל בעשה איתי' ולא היא דהא בחלב נמי קאמר התם בלשון הזה ואפי' מצות פרוש אין בו אף כאן כן, והרי דם השרץ דאימעט מהיכא דאימעט דם מהלכי שתים ואפ"ה אמרו בכריתות שאם התרו בו משום שרץ לוקה שלא מיעטו הכתוב אלא מאיסור דם אבל דמו כבשרו אף בשר האדם ודאי אלו הי' בעשה היה דמו ג"כ בעשה אע"פ שמיעטו הכתוב מאיסור דם, וכלל גדול הוא שכל היוצא מן האסור אסור, ומדקאמר בדם וחלב אפי' מצות פרוש אין בו ש"מ אף הבשר מותר. והוי יודע דדוקא בבשר מן החי אבל במת אסור הוא בהנאה ואצ"ל באכילה..
ועי' הרשב"א שפירש בשם הר"ח ביאור נוסף ועוד הוסיף מדיליה וזה לשונו:
בהמה שהקלתה במגעה. פרש"י ז"ל שאינה מטמאה מחיים אדם שהחמרת במגעו שמטמא מחיים כגון זב וזבה ונדה ומצורע. ור"ח ז"ל פי' הקלתה במגעה דאילו נגעה במת אינה מקבלת טומאה לטמא אחרים, אדם שהחמרת במגעו שמקבל טומאה במגעו לטמא אחרים. עוד פירש הקלתה במגעה בנוגע בנבלת בהמה טמאה שאינו מטמא אלא עד הערב, והנוגע באדם מת טומאתו שבעה, וכן יש לי לפרש שהנוגע בנבלת בהמה אינו מיטמא לטמא אדם וכלים ונוגע במת מיטמא לטמא אדם וכלים.
היסוד שהביאו רש"י הובא אף ברמב"ם בהקדמתו לסדר טהרות זו לשונו:
ואני אקדים בכאן הקדמות יהיו מפתח למה שיכללהו זה הסדר אחר שאומר שכל טומאה מהטומאות הנזכרות בתורה הנה התחלתן וסמיכותן אל מין ממיני הבעלי חיים בהכרח זולת הצרעת שהיא תטמא הבגדים והאדם בלתי שיהי' האדם התחלת זה כמו שבא בתורה ושאין בכל מיני הבעלי חיים מה שיטמא בעודנו חי או יתטמא והוא חי זולת האדם לבדו. אמנם שאר מיני בעלי חיים הנה הם כולם טהורים בעודם בחייתם לא יטמאו זולתם ולא יתטמאו מן זולתם והאדם לבדו יטמא והוא חי או יתטמא והוא חי בטומאות אשר נבאר תארם
נראה בעומק הדברים שהטומאה לעולם קשורה למושג חיים. כך כתב הכוזרי (מאמר שני אות ס'):
אמר החבר: כבר אמרתי לך כי אין כל יחס בין שכלנו לענין האלוהי וראוי הדבר כי לא נשתדל כלל למצא סבה לנשגבות האלה ולכל הדומה להן אולם אחר בקשת הסליחה מאת האלוה ומתוך המנעות מההכרעה אני אומר יתכן כי הצרעת והזיבות תלויות בטמאת המת כי המות הוא ההפסד הכללי לגוף והאבר המצרע דומה למת וכן הזרע הנפסד כי יש בו רוח חיים טבעי ובו ההכנה להיות לטפת ממנה דם ממנה יתהוה האדם הפסדו של זרע זה הוא אם כן נגוד לתכונת החיות ורוח החיים והנה מפאת דקותו של הפסד זה אין מרגישים בו ובדומה לו כי אם אנשים בעלי הנשמות הזכות והנפשות הנעלות השואפות להדבק באלוהות אם על ידי הנבואה או בעזרת החלומות האמתיים..
אפשר להרחיב הדברים. יש חידוש באדם מה שאין כן בבהמה והוא חיי משפחה. כיון שנתנה תורה נתחדשה הלכה הקושרת את המשכיות הדורות לקדושת המשפחה. הדרך הבלעדית להמשכיות הדורות היא בקידושי אשה ובחיי אישות במשפחה קבועה. וכבר נתבארו הדברים בשיעורים על סוטה וכו' (עיין כאן) יש חיים אישיים ויש חיים במובן הרחב יותר שהם חיים של הדורות כולם, חיי האנושות.
חיים אלה קיימים רק במין האנושי ומקורם ועיקרם בישראל. (עי' מש"כ בסוטה).
באיש ובאשה יש את החומרים האוצרים בתוכם את החיים הללו ובהיפגש חומרים אלו מתפתחים ומתרקמים חיים חדשים ברחם אם כל חי.
בהפסד יסודי חיים אלו אז נטמא האדם מחיים.
על כן בא הכלל שהבהמה אין לה טומאה מחיים לא ליטמא ולא לטמא ורק האדם יש בו טומאה מחיים להיטמא ולטמא. זו היא טומאת נדה וטומאת זב וזבה ובעל קרי.
המושג חיים מתרחב באדם בהמשכיות הדורות ובקשר ביניהם. האומה הישראלית לדורותיה הרי היא כאדם גדול בעל איברים וכוחות ותכונות. "ואתן צאן מרעיתי אדם אתם".
חיי האומה הם חייו של האדם הגדול בענקים שהוא האומה בכללה.
הביטוי המעשי לחיים אלו הוא ההתפתחות וההתקדמות של העולם, הבנויה על הקשר והמסר שבין הדורות. על כן בעולם החי אין התפתחות וכל דור הוא העתק של קודמו. כל חיה יש לה את עולמה ואת חייה ואין להמשכיות הדורות חלק בחיים אלו. על כן אין זרעה מטמא ואין לה טומאת זיבה ולא נדה. רק מיתה שלה נחשבת מיתה וגורמת טומאה בעולם.
ועתה לעצם הסוגיא.
בתחילה לומדת הגמרא קל וחומר. בהמה הקלת במגעה שאין לה טומאה מחיים, ועל כן יש קולא גדולה שאינה מטמאה. הקולא באה מצד החסד והרחמים המקילים על האדם והעולם ובסוגיין מקלים שאינן מטמאים. ואף על פי שיש קולא במגעה מכל מקום החמרת בחלבה שחלב בהמה שאסורה באכילה אף חלבה אסור ומכאן שאיסור אכילה חמור יותר מדין קבלת טומאה וגרימת טומאה לאחרים. והחומרא באה מצד מידת הדין שפועל איסורי אכילה. אדם שהחמרת במגעו שמטמא מחיים והרי שהוא בהנהגת הדין, יותר מן הבהמה, קל וחומר שתחמיר בחלבו שאפילו בבהמה אסור הוא.
כך היינו לומדים מצד מידת קל וחומר. בא הפסוק – "תלמוד לומר" – "את הגמל כי מעלה גרה הוא" הוא טמא ואין חלב מהלכי שתיים טמא".
הפסוק מלמד אותנו להסתכל אחרת על הקולא והחומרא בנושא זה. הקולא בבהמה לא בא מצד הנהגת הרחמים בבהמה כי אם מצד הדין, שאין אריכות חיים והמשכיות הדורות שייכים להנהגת הבהמות וכיון שחיים ארוכים אין להם, אף טומאה אין להם בצד זה.
אדרבה. אדם מצד קדושתו ויעודו וקישורו לתורה חייו עליונים הם, וזו גופא הסיבה לקבלתו טומאה מחיים.
זו גם הסיבה, כנראה, להיתר אכילתו ואכילת דמו וחלבו. איסור אכילה בא מצד זה שאין הדבר יכול להיות מתוקן ולעלות אל הקדש אלא אסור הוא במאסרו החומרי וקשור הוא לעולמות חיצוניים. אדם קדוש הוא ובשרו ודמו וחלבו קדוש ועל כן מצד זה אין איסור אכילה.
יש צד מוסרי בהרגשה הפשוטה והסברא הפשוטה שלא לאכול בשר אדם ועל כן אסרוהו חכמים או התורה באיסור עשה אבל מצד מהות הדברים דווקא בשר אדם, קדוש הוא ויכול להתעלות על ידי אכילתו.
ועי' חזון הצמחונות והשלום במה שכתב הרב על איסור אכילת בשר אדם.