נזיר כ"ג (ע"א) – לימוד מקל וחומר
נזיר כ"ג (ע"א):
גמרא תנו רבנן אישה הפרם וה' יסלח לה באשה שהפר לה בעלה והיא לא ידעה הכתוב מדבר שהיא צריכה כפרה וסליחה וכשהיה מגיע ר"ע אצל פסוק זה היה בוכה ומה מי שנתכוון לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה טעון כפרה וסליחה המתכוון לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר חזיר על אחת כמה וכמה כיוצא בדבר אתה אומר ולא ידע ואשם ונשא עונו ומה מי שנתכוון לעלות בידו בשר טלה ועלה בידו בשר חזיר כגון חתיכה ספק של שומן ספק של חלב אמר קרא ונשא עונו מי שנתכוון לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר חזיר עאכ"ו
איסי בן יהודה אומר ולא ידע ואשם ונשא עונו ומה מי שנתכוון לעלות בידו בשר טלה ועלה בידו בשר חזיר כגון שתי חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן ונשא עונו המתכוון לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר חזיר על אחת כמה וכמה על דבר זה ידוו הדווים וכל הני למה לי צריכין דאי תנא גבי אשה התם הוא דבעיא כפרה וסליחה משום דמעיקרא לאיסורא איכוון אבל חתיכה ספק של חלב ספק של שומן דלהיתרא איכוין לא בעי כפרה וסליחה ואי איתמר הדא דאיכא איסורא אבל אשה דהפר לה בעלה דהתירא לא תיבעי כפרה וסליחה ואי איתמר הני תרתי הוה אמינא הני תרתי הוא דסגי להון בכפרה וסליחה דלא איקבע איסורא אבל שתי חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן דאיקבע איסורא לא סגי ליה בכפרה וסליחה קא משמע לן דלא שנא אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן מאי דכתיב כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם משל לשני בני אדם שצלו את פסחיהן אחד אכלו לשום מצוה ואחד אכלו לשום אכילה גסה זה שאכלו לשום מצוה וצדיקים ילכו בם וזה שאכלו לשום אכילה גסה ופושעים יכשלו בם אמר ליה ריש לקיש האי רשע קרית ליה נהי דלא קא עביד מצוה מן המובחר פסח מיהא קא עביד אלא משל לשני בני אדם זה אשתו ואחותו
וצ"ע מדוע צריכים ק"ו ללמוד שמי שנתכוון לאכול חזיר צריך כפרה? הלא איסור מפורש הוא בתורה.
עוד שאלו מדוע נקט חזיר בדווקא ובמקומות אחרים נמנעו מלהזכיר שמו? (שתי השאלות עי' בן יהוידע).
עוד יש להקשות מדוע בכה ר"ע והלא חלילה לא נחשד באכילת חזיר או עבירה אחרת חלילה ומה לו לבכות על הדבר.
ועי' בקידושין פ"א (ע"ב) שם מופיע שר"ע בכה גם על הק"ו ממי שנתכוון לאכול בשר עלה ועלה בידו בשר חזיר וגם על הק"ו ממי שנתכוון לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה אלא שהראשון נאמר בלשון הקדש היה בוכה והשני בלשון תרגום "בכי".
נראה לומר שרבי עקיבא רומז למרד בר כוכבא ברומאים. רומי נמשלה בדברי חז"ל לחזיר.
בדרשה הראשונה נאמר שמי שנתכוון שיעלה לו בשר טלה עלה לו בשר חזיר צריך סליחה וכפרה ק"ו למי שנתכוון לחזיר ועלה לו חזיר.
רבי עקיבא היה בוכה על עצמו, שראה בבר כוכבא משיח1 וכוונתו הייתה לשם שמים להצלת ישראל ושיתף פעולה עם המרד ונהרגו רבבות מישראל, ונחשב לו שעלה לו בשר חזיר, שנכשל המרד ברומאים והכזיב בר כוכבא ונעשה בר כוזיבא. וקל וחומר על בר כוזיבא עצמו שלבסוף התברר שנתכוון לבשר חזיר, שהיו חייליו אומרים לרשב"ע "לא תסעוד ולא תכסוף" היינו אל תעזור ואל תפריע, שהיו בוטחים בכוחם ולא כוונו לשם שמים. ואמרו חכמים שבר כוכבא הרג את רבי אליעזר המודעי שתפילותיו הצילו, וסמך רק על כוחו ועוצם ידו ואמרו במדרש איכה (ב', ה') "מיד גרמו עוונות ונלכדה ביתר ונהרג בן כוזיבא" הרי שהאשמה הייתה עליו שקלקל בעצמו בעוונות והתברר שהתכוון לבשר חזיר ועלה בידו בשר חזיר. ועל זה בכה רבי עקיבא, לכן בעינן לקל וחומר כיון שאין איסור מפורש כבשר חזיר, ולמד ר"ע קל וחומר מעצמו על בר כוכבא. ונאמר בקידושין "שהיה בוכה", בלשון הקודש, כיון שעל זה באופן ישיר בכה.
הדרשה השניה היא על מי שנתכוון לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה שצריך סליחה וכפרה קל וחומר למי שנתכוון לחזיר ועלה בידו חזיר.
ייתכן לומר שכוונתו של רבי עקיבא היא על מתנגדי המרד. רבי עקיבא האמין שאם היו מתאחדים כולם סביב בר כוכבא ייתכן שהיו מנצחים. המתנגדים נתכוונו לבשר חזיר, שהם רומא, שלא מרדו בהם, ועלה בידם בשר טלה, שבדיעבד נכשל המרד והם לא היו שותפים להריגת רבבות מישראל.
קל וחומר למי שנתכוון לחזיר שהתנגד למרד והיה שותף להריגת בר כוכבא והכשיל המרד בכוונה תחילה כנרמז בגמ' סנהדרין צ"ג שחכמים קטלוהו לבר כוזיבא, על שאמר על עצמו שהוא משיח.
יש להניח שאמירתו על עצמו שהוא משיח באה מהשראה שקיבל מרבי עקיבא שראה בו משיח.
יש לומר שמה שאמר ק"ו למי שנתכוון לבשר חזיר ועלה בידו בשר חזיר כוונתו לבר כוכבא שהלך למרד מתוך שסמך על כוחו לבדו, וזה מה שהכשיל את המרד שנתכוון לחזיר ועלה בידו חזיר. בדרשה זו נאמר בקידושין "בכי" בלשון תרגום שכן לא על עצמו בכה על שטעה, אלא על זולתו שטעו ונכשלו.
על כל פנים אם כנים הדברים ולכך מכוון רבי עקיבא, מובן מדוע היה בוכה, שכן על כשלון חזונו לגאולה היה בוכה.
אף הלימוד בקל וחומר מובן. הנהגת בר כוכבא הייתה הנהגת הדין ממש. העובדה שסמך על כוחו מבלי רצון לרחמי הבורא זו הנהגת הדין. אף דברי הגמרא בסנהדרין צ"ג שדנו אותו למיתה זו הנהגת הדין. היתה זו הנהגת הדין כשאינו מבוסם "שלא מורח ודאין". הריח הוא בחי' של דין מבוסם וממותק ובר כוכבא דן בלא מיתוק. על כן דנו בקל וחומר שצריך כפרה, מבשר טלה שהוא בחינת רחמים, או בכוונה "שנתכוון להעלות בשר טלה" או בתוצאה "שעלה בידו בשר טלה" שבשניהם צריך סליחה וכפרה אף שיש שם שיתוף מידת הרחמים, קל וחומר לדין ממש בלתי ממותק כמו שהתבאר.
1 עי' ירושלמי תענית פ"ד ה"ה ואיכ"ר פרשה ב', ה': "(במדבר כ"ד) "דרך כוכב מיעקב"… ר"ע כד הוה חמי ליה להדין בר כוזיבא הוה אמר היינו מלכא משיחא".