סוטה ט"ז (ע"א) – לימוד מקל וחומר
סוטה ט"ז (ע"א):
איסי בן מנחם אומר אינו צריך ומה בטומאה קלה לא חלק הכתוב בטומאת אשת איש חמורה לא כ"ש.
נראה שהסברא לחלק בין משכן לבין מקדש אינה משום קרקע המשכן, שאין במקדש קרקע כמותה אלא רצפה (עי' תוס' בשם ר"י), שכן אם זו הסיבה לכאורה מה מועיל הק"ו והלא בענין טומאה אין הבדל בין משכן למקדש ואיך נלמד לסוטה?
על כן נראה שהסיבה היא, שמשכן הלך עם ישראל, והיו הכל קרובים אליו, ועל כן מביא איש את אשתו למשכן, כי היה במקומם. אבל במקדש דבית עולמים, הלא ירחק המקום מישראל היושבים בארץ ומנין שצריך להביא אשתו למרחק כזה.
דין זה למדו בק"ו מטומאה שאף בה יש מקום לחלק בין איסור כניסה למשכן שבא משום שקרוב הוא לכולם ויש חשש שייכנסו בטומאה לבין איסור כניסה לבית עולמים שרחוק הוא מרוב ישראל ואין חשש ייכנסו בטומאה.
עיקרון זה למדו בק"ו שאם טומאה קלה לא חילק הכתוב בין משכן לבית עולמים ואחד הוא איסורו ק"ו לאשת איש חמורה שלא חילק הכתוב בין משכן לבית עולמים וחייב להגיע לירושלים.
למדנו מכאן שאשת איש ודין סוטה אינם רק דינים פרטיים לאדם שחלילה חושש לסטיית אשתו, אלא הם ענין לכלל ישראל. בית המקדש במקום אשר יבחר ה' הוא המקום ממנו באה התביעה לחיי קדש וצניעות בכל מקום בו נמצאים ישראל.
עוד י"ל שמטומאה קלה נלמד שאל לו לאדם ליכנס למקום שלא נועד בעבורו.
לא חילקה תורה בין משכן לבית עולמים אפי' בטומאה קלה ואוסרת כניסה למקום שלא נועד לאדם.
ק"ו לאשת איש חמורה, שצריך אדם לשמור מקומו ולא ליכנס למקום שאינו ראוי לו והמקדש הוא הבודק אם חלילה הייתה מציאות של זנות אשת איש שהיא בחי' של איסור לבא למקום שלא נועד לאדם.