קידושין ל"ח (ע"א) – לימוד מקל וחומר
קידושין ל"ח (ע"א):
תניא ר"ש בן יוחי אומר שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ ונוהגות בין בארץ בין בחוצה לארץ והוא הדין שינהגו ומה חדש שאין איסורו איסור עולם ואין איסורו איסור הנאה ויש היתר לאיסורו נוהג בין בארץ בין בחוץ לארץ כלאים שאיסורן איסור עולם ואיסורן איסור הנאה ואין היתר לאיסורן אינו דין שינהגו בין בארץ בין בחוץ לארץ והוא הדין לערלה בשתים.
מלשונו של רשב"י משמע שיש משהו שמאחד את שלש המצוות הללו, ולא רק מונה אותם כרוכל בשוק.
אף הלימוד בקל וחומר מלמד שנמצאות המצוות הללו באותו סולם.
נראה שמצוות אלו מתייחסות באופן מובהק לתבואה ולגפן.
החדש הוא דין בתבואה. מיוחדת היא התבואה בכך שבכל שנה יש תבואה חדשה. ממנה אנו לומדים את ההתייחסות אל החדש בכלל.
יש שלמדו את דברי חכמים "חדש אסור מן התורה" כדרך חיים. (עי' חתם סופר1).
נראה שאין זה מדוייק. החדש אינו אסור מן התורה לגמרי אדרבה "יש היתר לאיסורו" והוא נעשה מותר מעצמו. הפשט המדוייק יותר הוא "כיצד מלמדת התורה להשתמש בדבר החדש".
יש דרך להתיר את החדש במדינה ויש דרך להתירו במקדש. את התבואה החדשה צריך לחבר אל מקור הקדש כדי שהשימוש בה אכן יהיה לטובה ולהתקרבות לדרך ה'.
הערלה מיוחדת לאילן. בהמשכה יש דין "נטע רבעי" שיש שנוהגים אותו ב"כרם רבעי" על פי לשון הפסוק "קדש הילולים"2. האילן מיוחד בזה שאינו מחליף את גזעו ורק פירותיו מתחדשים.
הערלה מבטאת את חוסר בשלותו של הפרי לשמש את האדם. עדיין הוא שואב עצמו כוחות להיות עץ עצמי. פירות הערלה הן בתנועה של שאיבת כוחות ולא של נתינת כוחות3.
החדש והערלה שונות הן באופיין ובמטרתן. הדבר מתבטא בכלאיים שאסרה התורה גפן ותבואה יחדיו. איסור כלאיים מלמד שהחדש והערלה, התבואה והגפן, אמנם שונים הם אלא שאיסור כלאיים "מחברן".
כיוון שרשב"י רואה בשלש מצוות אלו קבוצת מצוות הנמצאות על סולם אחד, על כן יש ללומדן בקל וחומר.
החדש איסורו קל. כפי שנאמר בתחילה, אינו איסור מוחלט, כי אם דרך להתיר שימושו. "אין איסורו איסור עולם ויש היתר לאיסורו".
ולעומתו הכלאיים הם איסור חמור. הכלאיים אינן דרך להגיע להיתר. אלא הוא איסור מוחלט שהורתו, לידתו וקיומו באיסור.
הערלה אף היא איסור חמור מחדש. אף על פי כן אינה חמור ככלאיים שכן איסור ערלה הוא זמני ומותר להשתמש בפירות לאחר זמן. וזו משמעות דברי חז"ל "יש היתר לאחר איסורו" שהאיסור הוא דרך להגיע להיתר שבא לאחר מכן.
החדש והערלה הן הדרך אל ההיתר. זה בתבואה וזה בגפן (ובאילן בכלל) אלא שהערלה בהיותו דין באילן הניטע לשנים רבות, חמור איסורו באותן פירות כל שנות ערלה, לעומת החדש שמתחדש בכל שנה על כן אין איסורו איסור עולם ויש היתר לאיסורו.
הכלאיים הם האיסור לערב שני מינים – תבואה וגפן – אלו השונים זה מזה במהותו. ועל כן חמורים הם מכולם.
אם חדש נוהג בין בארץ ישראל בין בחו"ל ק"ו לערלה וכלאיים החמורים ממנו שיהא איסורן בין בארץ ישראל בין בחוץ לארץ.
1 שו"ת חתם סופר חלק ח"ו תשובה כח "היתר השני יצא לדון בדבר חדש והאריך בזה בפלפול. ואני [אומר] החדש אסור מן התורה בכל מקום, ויניח לנוסבי במקומנו ולא נבקש חדשות, אין הדעת סובל שיועיל משיכה בלי דעת הקונה יהיה גוי או ישראל. ומעלתו כתב שגזירת הכתוב הוא על ישראל שומרי תורה. לו יהיבנא ליה מה שאינו אמת".
2 עי' ברכות דף מ"ח.
3 עי' בליקוטי מוהר"ן מהדו"ב תורה פ"ח: "… כי הפרי כל זמן שהיא צריכה להתגדל, יש לה כח המושך, כי היא צריכה חיות להתגדל, ועל כן בודאי יש לה כח המושך, שמושכת יניקתה וחיותה וכשתולשין אותה קדם זמנה, קדם שנתבשלה עדין כל צרכה, עדין יש לה כח המושך, כי כשמתבשלת כל צרכה, שוב פסק ממנה כח המושך, כי אינה צריכה עוד למשך חיות אבל כשצריכה להתבשל עוד, עדין יש לה הכח המושך".
ובמש"כ בגזירה שוה ערלתו ערלתו שבת דף ק"ח.