בבא קמא ע"ח (ע"א) – לימוד מקל וחומר ומגזירה שוה
בבא קמא ע"ח (ע"א):
… אי לבכור העברה העברה יליף ממעשר אי נמי נדמה אמרת לא דכתיב אך בכור שור עד שיהא הוא שור ובכורו שור כלאים מבעיא?
עי' בתורה שלימה שמות י"ג, י"ב הערה קמ"ז שהביא עשרה לימודים בגזירה שוה זו של "העברה" "העברה".
מיוחד הוא הביטוי "והעברת כל פטר רחם לה'", וכבר פרשו רש"י על התורה ע"פ חז"ל, שהעברה הוא מלשון הפרשה. מתאימים הדברים גם ל"יעבור" דמעשר, שכן כל אחד מן הצאן העובר תחת השבט, כבר מופרש הוא מן העדר כולו ונפטר ממצות מעשר.
עצם המושג "העברה" שייך לספירת התפארת, המעבירה מן הימין אל השמאל ומן השמאל אל הימין.
זאת היא תכונת האמצע, שכחו להעביר ממציאות למציאות, שכן שייך הוא בעצמותו, לכל הצדדים.
בבכור המילה "והעברת" מציינת העברת הבכור מרשות הבעלים לרשות כהן (עי' אור שמח ריש הלכות בכורות כמובא בתורה שלימה שם). במעשר "יעבור" מבטא העברת הצאן מחיוב במעשרות למעמד של פטור, ואצל העשירי, מציין "יעבור" את העברתו אל הקדש.
מיוחדים הם בכור ומעשר בהמה שהם בהמות של ישראל, ואף על פי כן מקודשות הן, הבכור בטבעו והמעשר בעוברו תחת השבט. מצוות אלו מלמדות על היות ישראל ממלכת כהנים וגוי קדוש, ועל כן קניינם וכל בהמתם יש להם שייכות אל הקדש. דמיון זה הנמצא בשתי מצוות אלו, מתגלה במילים המשותפות משרש "העברה" המציינות את העברתם אל הקדש.
בלימוד השני למדו חכמים מקל וחומר להוציא כלאיים מדין בכור. "נדמה" איסור קל הוא שאינו ממש משני מינים אלא רק דומה בדמיון חיצוני למין אחר. "קל" בענייננו, הוא מצד שעדיין מחובר הוא למינו בעצם, ורק במקרה בחיצוניות אינו דומה. החמור הוא כלאיים שממש ממין אחר הוא ואינו מחובר לגמרי למינו. על כן אם נדמה פטור מבכורה קל וחומר לכלאיים.
ייתכן שהשאלה אם ללמוד בגזירה שוה או בקל וחומר נובעת מההנהגה של ההלכה אותה לומדים. "העברה" "העברה" מבטא את ההנהגה של המורכבות – ימין שמאל ואמצע – שבתפארת שהיא מידת גזירה שוה. כלאיים היא הלכה המבטאת דווקא את חוסר המורכבות והצורך שיהיה השה ממין אחד בלבד. על כן המשיכו ולמדו הלכה זו של כלאיים גם בקל וחומר מניה וביה של הלכות בכור.
לעיל בג"ש תחת תחת י"ל שהלימוד בג"ש הוא מצד הנהגת התפארת השולטת על המלכות. שם בתפארת אינה בהנהגה מורכבותה כי אם בהנהגת שליטתה על מה שמתחת ודו"ק.