בבא קמא ל"ח (ע"ב) – לימוד מקל וחומר
בבא קמא ל"ח (ע"ב):
והלא דברים ק"ו ומה בשביל שתי פרידות טובות חס הקדוש ברוך הוא על ב' אומות גדולות ולא החריבן בתו של רבי אם כשרה היא וראויה היא לצאת ממנה דבר טוב על אחת כמה וכמה.
קל וחומר זה הוא המשך לקל וחומר שנשא משה מעצמו, ממשה רבינו למד עולא להמשיך ולדון קל וחומר מעצמו.
אם בשביל שתי פרדות טובות, דן הקב"ה את עמון ומואב במידת הרחמים, אף שמואב מצד עצמם ראויים הם למידת הדין, שהרי הם שהביאו את מדין ואת בלעם לפגוע בישראל, קל וחומר לרבי שמואל בר יהודה, שמלכתחילה ראוי למידת הרחמים, שאם ראויה בתו לצאת ממנה דבר טוב, שבודאי הקב"ה שומר על חייה.
רצונו של עולא להוכיח לרב שמואל בר יהודה, שהקב"ה מנהיגו במידת הרחמים. אל לו להסתכל על רגעים אלה, בהם נראה כאילו מידת הדין פגעה בו. עליו להרחיב את מבטו אל העתיד, על מה שיישאר ממנו לדורות, ועל כן לקח ממנו את בתו שעל פי הנראה מהקל וחומר עלול לצאת ממנה קלקול לדורות.
נראה שלזה התכוון עולא באומרו כלפי הבבלים שניחמו אותו (שם ל"ח):
דגידופא הוא, דאמרי דאי אפשר למיעבד, הא אפשר למעבד עבדי.
דהיינו שהבבליים רואים רק את הרגע הזה בבחינת "במחשכים הושיבני כמתי עולם" זה תלמודה של בבל, וברגע זה של בתו של רב שמואל בר יהודה, הייתה בבחינת צרה ודין שאם היה אפשר היו מבטלים מיתתה ומשאירים את בתו בחיים.
עולא ביקש להרחיב מבטו לדורות, ובמבט זה, הראוי לארץ ישראל בה רואים למרחוק בבחי' "תא חזי" "והאור זה תלמוד ירושלמי", אפשר לראות את הנהגת הרגע הזה, כהנהגת הרחמים.
השימוש במידת קל וחומר בא כדי לראות שגם הדבר הקשה הנראה דין, בעצם בעומק הוא בהנהגת הרחמים.
בספרים הקדושים נכתב שקל וחומר הוא במידת "אל" שבי"ג מידות הרחמים, שמידתה היא מידת החסד. בכוחה להפוך את הדין לרחמים כמו שעשה עולא בשימושו במידה זו.