סנהרין ע"ד (ע"א) – לימוד מקל וחומר
סנהדרין ע"ד (ע"א):
תניא רבי שמעון בן יוחי אומר העובד עבודת כוכבים ניתן להצילו בנפשו מקל וחומר ומה פגם הדיוט ניתן להצילו בנפשו פגם גבוה לא כל שכן.
פגם הדיוט ניתן להציל, ק"ו לפגם גבוה עי' מרגליות הים שהביא מהזהר ביטוי של פגימותא לעילא.
ועיין בעוד במרגליות הים שם ד"ה וכי עונשין מה"ד שיש לדון אם פגיעה ברודף היא דין עונש או דין הצלה לנרדף.
אם ענש הוא לרודף י"ל שעונש הוא מידת הדין והנהגת הדין ואם התורה הענישה את הרודף אחר נערה מאורסה שהוא רוצה לפגום אותה, וזה פגם הדיוט ק"ו שתעניש את העובד ע"ז שרוצה לפגום פגם עליון וראוי הוא יותר להנהגת הדין עליו ולענש מיתה.
ואם הצלה הוא להרוג הרודף י"ל שפגם הדיוט הוא בחי' של דין קל ופגם גבוה הוא בחי' של דין קשה, ואם למנוע דין קל התירה תורה דמו של רודף ק"ו למנוע דין קשה שתתיר דמו.
ועד י"ל שההצלה היא לרודף עצמו. הפגם שפוגם הוא בחטאו פוגם עצמו.
רבי שמעון אומר בזהר הקדוש (אחרי מות דף ע"ט):
אמר רבי שמעון, חייבין עבדי פגימותא לעילא, מאי פגימותא, כמה דאוקימנא, פגימותא ממש.
ובנו רבי אלעזר אמר בזהר "וארא" (כ"ו):
תו אמר רבי אלעזר, חייבין עבדין פגימותא לעילא, מאי פגימותא, דשמאלא לא אתכליל בימינא, דיצר רע לא אתכליל ביצר טוב, בגין חובייהו דבני נשא. ופגימו לא עבדי אלא לון ממש.
נראה שרבי אלעזר מבאר דברי אביו רבי שמעון ופגימותא ממש היינו לעצמם של הרשעים ולא חלילה פגימה לעילא.
ולפי"ז הק"ו שאם בפגם הדיוט הצילה התורה את הרודף בנפשו אף כי הפגיעה בעצמו לא גדולה ק"ו שבפגם גבוה תתיר התורה להציל הרודף בנפשו שכן דינו קשה יותר.