מגילה י"ח (ע"א) – לימוד מגזירה שוה
מהדורה תניינא של הלימוד. למהדורה קמא לחץ כאן.
מגילה י"ח (ע"א):
קראה על פה לא יצא וכו': מנלן אמר רבא אתיא זכירה זכירה כתיב הכא והימים האלה נזכרים וכתיב התם כתב זאת זכרון בספר מה להלן בספר אף כאן בספר.
יש מהראשונים שרואים בגמרא זו מקור למצות קריאת התורה בפרשת זכור.
עי' לשון ספר האשכול (הל' חנוכה ופורים א', י'):
ושמעת מהאי שמעתא דזכירת עמלק נמי ספר בעי דאי האי לא בעי בספר מקרא מגילה נמי לא בעי ספר דהא אתיא זכירה מזכירה דעמלק.
ובספר ראב"ן (למגילה):
… הא מה אני מקיים זכור, בפה, קריאת פרשת עמלק.
כיון שהזכירה של "זכור את אשר עשה לך עמלק" הוא בספר, ולזכירה זו מכוונת האמירה "כתוב זאת זכרון בספר", על כן למדו בגזירה שוה "זכירה" "זכירה" גם על מקרא מגילה שאף זכירה זו של "והימים אלו נזכרים ונעשים" צריכה ספר, וקראה על פה לא יצאה.
הבנת גזירה שוה על פי האר"י
גזירה שוה היא הנהגת התפארת. התורה אף היא שייכת להנהגת התפארת כדברי הגמרא "תפארת – זו מתן תורה" על כן למדו קריאה בתורה במידה זו של גזירה שוה.
האר"י בבארו מידה זו כתב:
לפעמים תקבל מתפארת שבתפארת, שהוא מכריע בקו השוה בין חסד לגבורה, ואז יהיה העולם נידון בדרך ממוזג, לא רחמים גמורים ולא דין גמור, אלא גזירה שוה לשניהם, ממוצעת בסוד התפארת.
התפארת ממזגת. הקריאה בספר תורה ממזגת את החסד והדין. דווקא בפרשת מחיית עמלק צריכה ספר על מנת שהשפעתה תהיה לטובה ולרחמים. דומה הדבר למה שסיים הכתוב פרשת עיר הנדחת באומר "ונתן לך רחמים ורחמך".
הנהגה כעין זו למדנו משמואל הקטן שרק הוא ראוי לתקן ברכת המינים. וכך מבאר זאת הרב:
"אמר להם רבן גמליאל לחכמים: כלום יש אדם שיודע לתקן ברכת המינים? עמד שמואל הקטן ותקנה" (ברכות כ"ח). כל הברכות של התפילה, שהן מלאות חסד ואהבה, ראוי לתקנן כל חכם הראוי למעלה רוממה כזאת, לערוך תפילות קבועות לגוי קדוש ועם חכם ונבון. אבל ברכה זו של התפילה, שבתוכה אצורים דברים של שנאה ומשטמה, והאדם באשר הוא אדם, אי אפשר כלל שלא תמצא בקרבו איזו שנאה טבעית לאויבי נפשו ורודפי עמו, צריכה היא לבוא דווקא ממי שכולו טהור וקדוש לה', שתכונת השנאה הטבעית אין בלבבו כלל. ורק מפני שעל ידי תקלתם של הרשעים המכשילים מחוסרת ההתגלות של התכלית הכללית, יעתר אל ה' להדוף אותם. אבל אם יישאר בלבבו איזה רגש כל שהוא של שנאה מפני ההתנגדות הטבעית, אף שהיא קודש לה' בהתחלתה, מכל מקום תגבר בלב להיות גם כן לשנאה טבעית חוץ משורת הכוונה האמיתית. על כן עמד שמואל הקטן ותִקנה ורק הוא באמת ראוי לה, כי הוא אשר דרש תמיד: "בנפול אויבך אל תשמח", והסיר מלבבו כל רגש שנאה גם לשונאי נפשו, והוא כשיתעורר לתקן ברכה למינים לא תמצא בה כי אם רגשת לב טהור לתכלית הטוב האמיתי הכללי.
אף כאן על מנת שלא נוסיף מעצמנו נקמה ושנאה והדברים ישפיעו רק טובה, צריך לקרא מספר במילותיה הקדושות של התורה שכולה טוב ופועלת רק טוב.
הבנת גזירה שוה על פי הרמ"ע מפאנו
זו לשון הרמ"ע מפאנו בהנהגת גזירה שוה:
גזרה שוה והיא פעולת התפארת הגוזר ומסרס הקלפות בכח עליון כי הוא מכריע למעלה בין חכמה ובינה להשואת מדותיהן.
כח התפארת הוא הכח לגזור את הקליפות החיצוניות על מנת לפגוש את הפנימיות בה אפשר למצוא את כח ההשוואה.
הקליפות הם מקור השכחה1 וגזירתן מביאה את הזכרון. ראויה היא המילה "זכירה" להיות נלמדת בגזירה שוה.
גזירת הקליפות מאפשרת להביט אל התוכן הפנימי של הדברים.
המהר"ל בנצח ישראל פרק ה' מביא מדברי יוסיפון על טיטוס שהיה אדם טוב בדרך התנהלותו ולא רצה להזיק לאדם.
כך נראו הדברים מבחוץ. חז"ל גזרו הקליפות וראו את פנימיותו שסופו הוכיח את רעתה ואכזריותה. לזכרון עולם נשארת רק הפנימיות וטיטוס נזכר לדראון עולם כמחריב והורס את הקדש.
כך גם בזכירת עמלק. מקורו של עמלק בעשו, שכלפי חוץ נראה כעשו הצדיק.
"כי ציד בפיו" שהיה שואל כיצד מעשרין את המלח. בודאי במבט חיצוני היה נראה עשו והיו נראים צאצאיו – עמלק – כאנשים טובים דמויי טיטוס.
התורה גזרה את הקליפות החיצוניות בצוותה אותנו לזכור את אשר עשה לנו עמלק ולמחות אותו ואת שמו מתחת השמים.
על כן למדו "זכירה" "זכירה" מספר תורה למקראת מגילה על מנת ששאר בזכרון הקולקטיבי שלנו זכר עמלק ורשעותו ומצות מחיית שמו, ולא ניתן לקליפת הזמן להשפיע על הזכרון.
הבנת הגזירה השוה על פי הרב קוק
לשון הרב קוק בהנהגת גזירה שוה:
אף על פי שמצד ההתלבשות החצונה הענינים נראים כרחוקים זה מזה, אבל אוצרי החיים הפנימיים שלהם יש להם מהלך אחר, שמתחת למה שנראה ומוחש נפגשת שם השוואה נפלאה.
חז"ל בעומק מבטם רואים את פרשת המן ומגילת אסתר כהמשך לפרשת עמלק. זכרון עמלק בספר ממשיך בימים הנזכרים במגילת אסתר.
אף על פי שהתקופות שונות ומצבי החיים היו שונים וצורת המלחמה שונה, התוכן הפנימי אחד הוא, והזכרון שוה בשניהם.
הכתיבה בספר מנציחה את הרגע. אסור לנו לתת לרגעים של המפגש עם עמלק, לחלוף מבלי להטביע רישומם עלינו ועל העולם כולו. אלו רגעים של המלחמה כנגד הרע בעולם. זו היא ההשוויה הנפלאה שבין "כתוב זאת זכרון בספר" לבין "הימים האלו הנזכרים ונעשים". זכרון הנצחון על העמלק נותן לנו כח להמשיך ולנצח את הרע עד למחייתו מתחת השמים.
1 פרדס רימונים שער כ"ג (פרק כ"א): "שכחה פי' בזוהר פרשת מקץ (דף קצ"ג ע"ב) כי מצד הקליפה היא השכחה שאין שם זכירה. ועם היות שיש שם זכירה בצד הקליפה כדפי' בערכו, עכ"ז זכירתם היא לרע והוא יותר רע מן השכחה. וזהו (אז"ל אבות פ"ד) ב"ה שאין לפניו לא עולה ולא שכחה וכו' כמו לא יגורך רע (תהלים ה ה)".