ברכות ט"ו (ע"ב) – לימוד מגזירה שוה
הקשר בין הדין הנלמד למידה גזירה שוה מבואר בלימוד זה ע"פ ביאור האר"י.
ברכות ט"ו (ע"ב):
אצטריך סד"א נילף "כתיבה" "כתיבה" מהתם מה התם אלות אין צואות לא, אף הכא נמי צואות לא, כתב רחמנא "וכתבתם" אפי' צואות.
במזוזה ובתפילין כותבין את כל הפרשה ואפילו את המצוה לכתוב ולא רק את המילים "שמע ישראל וגו'" ובפרשת סוטה סובר ר' יהודה שאינו כותב אלא "יתן ה' אותך לאלה ולשבועה" בלא הצוואות.
הגמרא אומרת שסד"א לילף "כתיבה" "כתיבה" שנלמד מזוזות מסוטה על כן כתבה תורה "וכתבתם" שתהא כתיבה תמה ושלימה.
משמע שאלמלא "וכתבתם" היתה גזירה שוה מלמדתנו על כתיבת הפרשיות. כתיבה היא בחי' תפארת, תורה שבכתב. מאחדת היא את הכותב – המשפיע, ואת הקורא – המקבל. ועל כן מתאימה הכתיבה להיות נלמדת בגזירה שוה.
אלא שיש הבדל יסודי בין פרשת סוטה למזוזות ותפילין.
תפילין ומזוזות הם בחי' תורה "הוקשה כל התורה כולה לתפילין" ועל כן גם הצוואות בכלל. משא"כ סוטה שאין הפרשה עצמה בחי' תורה אלא באה לברר עניין הסוטה.
על כן כתבה תורה "וכתבתם" כתיבה תמה ושלימה הכוללת הכל ככתבה של תורה.