מגילה כ"ג (ע"ב) וברכות כ"א (ע"ב) – לימוד מגזירה שוה
הקשר בין הדין הנלמד למידה גזירה שוה מבואר בלימוד זה ע"פ ביאור האר"י, הרמ"ע מפאנו והרב קוק.
מגילה כ"ג (ע"ב):
מנא הני מילי אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן דאמר קרא ונקדשתי בתוך בני ישראל כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה מאי משמע דתני רבי חייא אתיא תוך תוך כתיב הכא ונקדשתי בתוך בני ישראל וכתיב התם הבדלו מתוך העדה ואתיא עדה עדה דכתיב התם עד מתי לעדה הרעה הזאת מה להלן עשרה אף כאן עשרה.
וכן הגמרא בברכות כ"א (ע"ב) מביאה לימוד זה:
וכן אמר רב אדא בר אהבה מנין שאין היחיד אומר קדושה שנאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה מאי משמע דתני רבנאי אחוה דרבי חייא בר אבא אתיא תוך תוך כתיב הכא ונקדשתי בתוך בני ישראל וכתיב התם הבדלו מתוך העדה הזאת מה להלן עשרה אף כאן עשרה.
כשעשרה מישראל מצטרפין יחדיו לדבר שבקדושה, נוצרת מציאות וישות חדשה הנקראת ציבור ועדה. עשרה מישראל בודאי רומזים לעשר ספירות, וחיבורן יחד לקומה אחת היא הישות החדשה שנבנית מכוחם.
מהו כח החיבור?
הגמרא לומדת חיבור זה מג"ש "תוך" "תוך". מה משמעות מילים אלו? ומדוע בגזירה שוה?
הזוהר הקדוש בפרשת נח (דף ס':)
שתה מים מבורך – דא דוד מלכא דכתיב ביה (שמואל ב כג טו) מי ישקני מים מבור בית לחם,
ונוזלים – דא אברהם,
מתוך – דא יעקב דאיהו באמצעיתא,
בארך – דא יצחק, דאקרי באר מים חיים.
ויש גורסים בהמשך לדברים אלו:
אלא אית מאן דיימר,
ונוזלים – דא יצחק,
מתוך – דא משה דאיהו באמצעיתא,
בארך – דא אהרן דאתקרי באר מים חיים,
ודוד מלכא דאתחבר עמהון.
וביאר דברים אלו הרמ"ק (ערכי הכינויים ערך "תוך"):
תוך – בזהר פרשת נח (דף ס'.) בפסוק (משלי ה טו) ונוזלים מתוך בארך שתיבת תוך הוא בתפארת. והטעם כי הוא בתוך באמצע הגדולה והגבורה.
ושם פי' ב' הפירושים שהוא בת"ת בסוד הדעת שהוא האמצע שבאמצע כמבואר במקומות רבות בשערים הקודמים. או שהוא ת"ת ממש שהוא אמצע בין הגדולה והגבורה.
ובשער מהות והנהגה פי"ט ביאר הרמ"ק:
ועוד רצה לבאר "מתוך דא משה", לדקדק היטב לשון "מתוך" ולא אמר "תוך" אלא "מתוך", שרצונו לומר תוכניות התוך דהיינו משה דאיהו באמצעיתא ומלגאו.
ובספר אור החמה ביאר (על הזוהר הנזכר):
מתוך דא משה, לא יעקב, משום דיעקב מלבר ומשה מלגאו בנשמתא, ולשון תוך יירצה תוכניות התפארת, הנעלם בתוכו.
נראה בביאור הענין שהדעת הוא נשמת התפארת הנמצאת בתוכו.
הדעת הוא כח החיבור – "וידע אדם את חוה אשתו" – שהוא נשמת התפארת.
מכח הדעת יש לתפארת את התכונה המיוחדת לחבר את כל הספירות לקומה אחת.
רק התפארת היא מחוברת משש ספירות וכוחה לחבר בא מן הדעת.
על כן למדו "תוך" "תוך" שאין דבר שבקדושה פחות מעשרה. שכן ה"תוך" הוא העושה אותם לעדה אחת המחוברת מכולם.
למדו יסוד זה בגזירה שוה שהיא הנהגת התפארת המחברת ומשוה.
גזירה שוה היינו שגוזרים הקליפות החיצוניות המפרידות בין האנשים (בפי' הרמ"ע מפאנו1) על מנת להגיע אל התוך הפנימי אשר כולם שוים בו (הרב קוק2) ולמזג בין כולם לעשותם אחד (עפ"י האר"י3)
1 לשון הרמ"ע: "גזרה שוה והיא פעולת התפארת הגוזר ומסרס הקלפות בכח עליון כי הוא מכריע למעלה בין חכמה ובינה להשואת מדותיהן ליתן את האמור של זה בזה".
2 לשון הרב קוק: "וכשאור ההשויה פוגש את האור השני המתיחש אליו הרי הכח הפנימי של אור דבר ד' מבטא את הדבור בצורה שוה במלולה. אף על פי שמצד ההתלבשות החצונה הענינים נראים כרחוקים זה מזה, אבל אוצרי החיים הפנימיים שלהם יש להם מהלך אחר, שמתחת למה שנראה ומוחש נפגשת שם השוואה נפלאה".
3 לשון האר"י: "לפעמים תקבל מתפארת שבתפארת, שהוא מכריע בקו השוה בין חסד לגבורה, ואז יהיה העולם נידון בדרך ממוזג, לא רחמים גמורים ולא דין גמור, אלא גזירה שוה לשניהם, ממוצעת בסוד התפארת".