יומא פ"ה (ע"ב) – לימוד מקל וחומר
יומא פ"ה (ע"ב) – פ"ו (ע"א)
וכבר היה רבי ישמעאל ורבי עקיבא ורבי אלעזר בן עזריה מהלכין בדרך ולוי הסדר ורבי ישמעאל בנו של רבי אלעזר בן עזריה מהלכין אחריהן נשאלה שאלה זו בפניהם מניין לפקוח נפש שדוחה את השבת
נענה רבי ישמעאל ואמר אם במחתרת ימצא הגנב ומה זה שספק על ממון בא ספק על נפשות בא ושפיכות דמים מטמא את הארץ וגורם לשכינה שתסתלק מישראל ניתן להצילו בנפשו קל וחומר לפקוח נפש שדוחה את השבת
נענה רבי עקיבא ואמר וכי יזד איש על רעהו וגו' מעם מזבחי תקחנו למות מעם מזבחי ולא מעל מזבחי ואמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן לא שנו אלא להמית אבל להחיות אפילו מעל מזבחי ומה זה שספק יש ממש בדבריו ספק אין ממש בדבריו ועבודה דוחה שבת קל וחומר לפקוח נפש שדוחה את השבת
נענה רבי אלעזר ואמר ומה מילה שהיא אחד ממאתים וארבעים ושמונה איברים שבאדם דוחה את השבת קל וחומר לכל גופו שדוחה את השבת רבי יוסי ברבי יהודה אומר את שבתתי תשמרו יכול לכל תלמוד לומר אך חלק רבי יונתן בן יוסף אומר כי קדש היא לכם היא מסורה בידכם ולא אתם מסורים בידה רבי שמעון בן מנסיא אומר ושמרו בני ישראל את השבת אמרה תורה חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה אמר רבי יהודה אמר שמואל אי הואי התם הוה אמינא דידי עדיפא מדידהו וחי בהם ולא שימות בהם
אמר רבא לכולהו אית להו פירכא בר מדשמואל דלית ליה פירכא דרבי ישמעאל דילמא כדרבא דאמר רבא מאי טעמא דמחתרת חזקה אין אדם מעמיד עצמו על ממונו והאי מידע ידע דקאי לאפיה ואמר אי קאי לאפאי קטילנא ליה והתורה אמרה בא להרגך השכם להרגו ואשכחן ודאי ספק מנלן דרבי עקיבא נמי דילמא כדאביי דאמר אביי מסרינן ליה זוגא דרבנן לידע אם ממש בדבריו ואשכחן ודאי ספק מנא לן וכולהו אשכחן ודאי ספק מנא לן ודשמואל ודאי לית ליה פירכא אמר רבינא ואיתימא רב נחמן בר יצחק טבא חדא פלפלתא חריפא ממלא צנא דקרי.
כתב הרש"ש ד"ה "אמר רבי יהודה אמר שמואל אי הואי התם הוה אמינא דידי עדיפא מדידהו וחי בהם ולא שימות בהם":
ק"ל דהא אונקלוס תרגמא וחי בהון בחיי עלמא ועי' פרש"י שם
ועוד ק"ל דמשמע דשמואל חדש דרשה זו והלא כבר קדמהו ר' ישמעאל בסנהדרין ע"ד
ועוד ר' ישמעאל גופיה מה לו לדרוש כאן ממחתרת כיון דאית ליה דרשה ד"וחי בהם".
נראה שנעלמה ממנו התוספתא שבת פרק ט"ז (הי"ג – י"ד):
(יג) א"ר יוסי מנין לפקוח נפש שדוחה [את השבת] שנא' (שמות לא) את שבתותי תשמרו יכול במילה ועבודה ופיקוח נפש ת"ל אך חלק פעמים שאתה שובת פעמים שאי אתה שובת ר"א אומר מילה דוחין עליה השבת מפני מה מפני שחייבין עליה כרת לאחר זמן והרי דברים ק"ו ומה אם על אבר אחד ממנו דוחה את השבת דין הוא שידחה השבת על כולו אמרו לו ממקום שבאת מה להלן ודאי ולא ספק אף כאן ודאי ולא ספק א"ר עקיבא וכי במה החמירה תורה בעבודה או בשבת החמירה בעבודה יתר משבת שהעבודה דוחה את השבת ואין שבת דוחה אותה והרי דברים ק"ו ומה עבודה שדוחה את השבת ספק נפשות דוחה אותה שבת שעבודה דוחה אותה אינו דין שספק נפשות דוחה אותה הא למדת שספק נפשות דוחה את השבת.
(יד) ר' אחא אמר משום ר"ע הרי הוא אומר (שמות כב) אם במחתרת ימצא הגנב וגו' בעל הבית מהו ודאי או ספק הוי אומר ספק אם הורגין נפש להחיות נפש בספק דין הוא שידחו את השבת להחיות נפש בספק הא לא נתנו מצות לישראל אלא לחיות בהן שנאמר (ויקרא יח) אשר יעשה אותם האדם וחי בהן וחי בהן ולא שימות בהן אין לך דבר עומד בפני פיקוח נפש חוץ מע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים בד"א שלא בשעת הגזירה אבל בשעת הגזירה אפילו [מצוה] קלה שבקלות אדם נותן נפשו עליה שנא' (ויקרא כב) ולא תחללו את שם קדשי [וגו'] ואומר (משלי טז) כל פעל ה' למענהו.
בתוספתא נאמר קל וחומר ממחתרת בשם ר' עקיבא ומשם למד שלא נתנו המצוות לישראל אלא לחיות בהם ולא שימות בהן. הקל וחומר לימד את ר"ע לדרוש את הפסוק וחי בהם ולא שימות בהן.
אכן, אלמלא הקל וחומר היה דורש את הפסוק "וחי בהם", כפירוש אונקלוס "לחיי עלמא"1.
ובכך תתיישב שאלה נוספת על הגמרא. לכאורה מדוע השאלה ששאלו הייתה דווקא על שבת. מדוע לא נשאלה השאלה מנין לפיקוח נפש שדוחה כל מצוות שבתורה חוץ מג"ע שפ"ד וע"ז.
השאלה היתה על שבת שכן כך היה המעשה, וזו שאלה מצויה יותר. בכל שבת יש חולים אשר רפואתם כרוכה בחילול שבת. כך גם נשאלה השאלה בגמ' שבת דף ל' מהו לכבות את הנר מפני החולה, כיון שזו שאלה מצויה.
אמנם אחר שלמדו ק"ו מרציחה התחדש הביאור לפסוק "וחי בהם" – ולא שימות בהן, ומכאן למדו שפקוח נפש דוחה כל מצוות שבתורה.
הרי לנו שהקל וחומר הוא המקור.
הקל וחומר הוא שאם מצינו שהצלת נפש דוחה עבירה חמורה הגורמת לדין קשה על הכלל שכן הארץ נטמאת ושכינה מסתלקת, קל וחומר שתדחה שבת שהיא עבירה קלה יותר שלא נאמר בה שהארץ נטמאת ושכינה מסתלקת.
הנהגת איסור רציחה היא הנהגת דין קשה והנהגת חילול שבת אינה הנהגה קשה כל כך ועל כן יש ללמוד בקל וחומר2.
רבי עקיבא לומד מדחיית עבודה.
מעין זה למדו במכילתא ויקהל (ל"ה, א'):
לפי שהוא אומר: ועשו לי מקדש, שומע אני בין בחול בין בשבת… והדין נותן: ומה עבודה שאינה באה אלא מכח המכשירין, הרי הוא דוחה שבת, מכשירי עבודה שאין להם מלא מכחן אינו דין שידחו את השבת, כגון: שניטלה קרנו של מזבחי או שנפגמה הסכין שומע אני יתקנם בשבת?! ת"ל:" ויקהל משה" – בחול ולא בשבת.
וכן בשבת כ"ד (ע"ב):
"לבדו" ולא מילה שלא בזמנה דאתיא בק"ו.
ביאור הלימוד הוא שהדין נבחן כדבר מוכרח. עבודה היא דבר מוכרח יותר מן השבת ועל כן דוחה היא את השבת. הנהגתה היא הנהגת ההכרח.
על כן אם מצאנו שפקוח נפש דוחה עבודה שהיא מוכרחת ק"ו שידחה את השבת שהיא פחות מוכרחת שהרי הצלת נפש היא הכרח גדול יותר.
אף הקל וחומר ממילה הוא בחי' ההכרח.
אם תקון איבר אחד שיש בו כרת לאחר זמן דוחה שבת, ומכאן שתיקון זה נחשב הכרח גדול יותר מהכרחיותה של השבת, קל וחומר לתיקון כל גופו של אדם שהכרחיותו גדולה יותר מהכרחיותה של השבת והרי היא דוחה שבת.
1 למילה חיים יש כמה הוראות. יש בה בחי' של העדפה ומותרות, עי' תוס' ברכות, ועל פי זה דרשו ברוצח שוגג ונס אל אחת הערים האלה וחי – שזוכה להעדפה. ויש בה בחי' של חיים רוחניים "ואתם הדבקים בה' אל' חיים כולכם היום". ויש בה בחי' של חיים שהם היפך המות "וחי בהם ולא שימות בהם". הלימוד מבא במחתרת מלמד אותנו לבאר כך את "וחי בהם".
2 אמנם לשון האר"י שהעולם נדון מקצת ממנו בדין גמור ומקצת ברחמים גמורים אלא שהכל נידון בערכין ובאופו יחסי.