פסחים פ"א (ע"ב) – לימוד מגזירה שוה
פסחים פ"א (ע"ב):
אלא אמר רבא יליף "מועדו" "מועדו" מפסח.
לומדים טומאת התהום מפסח לתמיד, שאף בכהן המרצה בתמיד מותרת טומאת התהום.
גזירה שוה זו כבר נדרשה בלימוד פסח מתמיד ותמיד מפסח עי"ש.
בעומקם קרובים הם פסח ותמיד. שניהם קרבנות שקבוע להם זמן, דבר שהוא ביטוי לבחינה של קרבן ציבור שהזמן גורם להם שיבואו ולא מאורע פרטי שארע לאדם מסויים.
אף טומאת התהום יש בה בחינה של כלליות כמו שביארנו בענין הק"ו דלעיל.
כשנמצא חלל בשדה לא נודע מי הכהו, מחייב הדבר את בית הדין הגדול של כלל ישראל לבוא ולמדוד ולקבוע את העיר האחראית. כשהדבר לא נודע ואי אפשר להטיל אחריות על אדם מסויים, הרי האחריות חוזרת אל הכלל ממנו בא אותו אדם.
אף בטומאת התהום שלא הכיר בה אדם מעולם הרי שהיא לא הייתה קיימת בתודעתו של אדם והרי היא שייכת לכלל, הכלל אינו מקבל טומאה ועל כן הותרה טומאת התהום, על כל ילפינן "מועדו" "מועדו" ששניהם קבוע להם זמן וכשם שפסח הותרה טומאת התהום כן בתמיד.
גזירה שוה ילפינן מהלכה כיון שאין אדם דן ג"ש מעצמו ולא סברינן בה סברא.
מושג הכלל והציבור המשותף לפסח ותמיד שקבוע להם זמן "במועדו".
מושג זה מתאים להנהגת גזירה שוה שהיא הנהגת תפארת ישראל. מידה זו מיוחדת ביכולתה לאחד פרטים לכלל אחד.