י"ג מידות

ברכות ה’ (ע”א):

והיינו דרבי שמעון בן לקיש דאמר רבי שמעון בן לקיש נאמר ברית במלח ונאמר ברית ביסורין נאמר ברית במלח דכתיב ולא תשבית מלח ברית ונאמר ברית ביסורין דכתיב אלה דברי הברית מה ברית האמור במלח מלח ממתקת את הבשר אף ברית האמור ביסורין יסורין ממרקין כל עונותיו של אדם.

המיתוק על ידי המידה הנוגדת את המיתוק היא הנהגה מיוחדת. נראה ששייכת היא במיוחד להנהגת גזירה שוה.
כתב הרב בעולת ראי”ה על “כפת הירדן כל שהוא”:

הסגולה העליונה, שדוקא בהיותה מסובבת ממפריעים ומנגדים, המעכבים בעדה, היא יותר מתגברת בשליטתה, קשורה בכפת הירדן, שדוקא בהיותו במקום שריח רע שורה שם הוא מתגבר בסגולת התחזקות ריחו הטוב, – ותכן זה הוא למעלה מכל כמותיות. כי מצד הכמות יסתעפו הענפים דוקא דומה מדומה, אבל אותה התכונה של התגברות הריח הטוב ע”י הפכו דוקא, היא כבר למעלה מכל התכן שלהויה שעורית, וכפת הירדן, שזאת היא סגולתה (משנת חסידים), היא עומדת למעלה מכל שעור, כפת הירדן כל שהוא.

כריח הרע המחזק ומגביר ריחה הטוב של כפת הירדן, כן המלח המריר בטבעו ממתיק את הבשר.
הניגוד מגביר את הופעת הסגולה וגורם לה התחזקות.
כתב האר”י בהנהגת מידת גזירה שוה:

לפעמים תקבל מתפארת שבתפארת, שהוא מכריע בקו השוה בין חסד לגבורה, ואז יהיה העולם נידון בדרך ממוזג, לא רחמים גמורים ולא דין גמור, אלא גזירה שוה לשניהם, ממוצעת בסוד התפארת.

נראה שכפת הירדן מהוה את אחד הביטויים למיתוק ומיזוג הבאים על ידי הופעת שני כוחות המתנגדים זה לזה בחי’ ימין ובחי’ שמאל, שהמפגש ביניהם מגביר את בחי’ הרחמים ומופיע אותה בעצמה רבה.
על כן למדו בגזירה שוה “ברית” “ברית” שהייסורין הבאים מכח הדין, הם ממרקים גופו של אדם וממתקים את חייו. הניגוד חושף כוחה של הנשמה הפנימית שהיא בחי’ הסגולה העליונה של האדם וגורם לה להופיע ולהשפיע על מהות חיי האדם ובכך ממתקים הם את מציאותם.
ועי’ יומא דף נ”ד (ע”א):

ותניא רבי יוסי אומר שבע שנים נתקיימה גפרית ומלח בארץ ישראל ואמר רבי יוחנן מאי טעמא דרבי יוסי אתיא “ברית” “ברית” כתיב הכא (דניאל ט’) “והגביר ברית לרבים שבוע אחד” וכתיב התם (דברים כ”ט) “ואמרו על אשר עזבו את ברית ה’ אלהי אבתם”.

חזינן “דברית” שייכת במיוחד לגזירה שוה.
כבר ביארנו בענין ברית מילה, בגמרא בשבת ק”ח שגזירה שוה שייכת במיוחד לברית. גם תרגום של כריתת ברית הוא “גזירה”. כמו שנאמר בראשית ט”ו, י”ח:

ביום ההוא כרת ה’ את אברהם ברית…

ותרגומו:

ביומא ההוא גזר ה’ עם אברהם קיים…

ובהבנה הפנימית יש לומר שגוזרים את כל המחסומים החיצוניים¹ ומגיעים עד הנקודה הפנימית הקבועה והקיימת ושם מתחברים. זו משמעות הביטוי גזירה שוה, שמאחר ונגזרים כל החיצוניים מגיעים לנקודה הפנימית השוה. התפארת היא הכח להשוות בין הדברים השונים בצידם הגלוי ושוים ושותפים בנקודתם הפנימית.
בשתי סוגיות הלומדות “ברית” “ברית” לגזירה שוה הלימוד קשור למציאות קשה הבאה משום הברית.
דווקא משום שהברית קבועה וקיימת, צריך לפעמים את הייסורין והקושי כדי לשבור את המחסומים החיצוניים המפרידים וסותמים את הופעת הברית הפנימית הסגולית.
הגזירה שוה נוגעת בנקודה הפנימית שהיא השרש להבנת במציאות.
וע”ע שבת קל”ב (ע”א) ג”ש “ברית” “ברית” שמילה דוחה שבת והן הן הדברים.

לשון האר”י בביאורו לגזירה שוה:

לפעמים תקבל מתפארת שבתפארת, שהוא מכריע בקו השוה בין חסד לגבורה, ואז יהיה העולם נידון בדרך ממוזג, לא רחמים גמורים ולא דין גמור, אלא גזירה שוה לשניהם, ממוצעת בסוד התפארת.

לשון הרמ”ע מפאנו בביאורו לגזירה שוה:

גזרה שוה והיא פעולת התפארת הגוזר ומסרס הקלפות בכח עליון כי הוא מכריע למעלה בין חכמה ובינה להשואת מדותיהן ליתן את האמור של זה בזה.

ולשון הרב קוק בביאורו לגזירה שוה:

וכשאור ההשויה פוגש את האור השני המתיחש אליו הרי הכח הפנימי של אור דבר ד’ מבטא את הדבור בצורה שוה במלולה. אף על פי שמצד ההתלבשות החצונה הענינים נראים כרחוקים זה מזה, אבל אוצרי החיים הפנימיים שלהם יש להם מהלך אחר, שמתחת למה שנראה ומוחש נפגשת שם השוואה נפלאה.

נראה ששלשתן לחד אתר סליקין ובנויים הם זה על גב זה.
האר”י אומר שהנהגת ג”ש היא בתפארת הממזגת ומכרעת בין חסד וגבורה בין ימי ושמאל.
הרמ”ע מפאנו אומר שגזירה שוה היינו גזירה וחתיכת הקליפות על מנת לגלות את נקודת השווי הפנימית.
והרב קוק אומר שג”ש היא הנקודה הפנימית השוה בין דברים הנראים שונים זה מזה בתכלית.
התפארת היא הכח המחבר ומאחד בין הצדדים השונים. בכח התפארת למצוא את נקודת השווי הפנימית העמוקה. כח התפארת הוא בגזירת הכוחות החיצוניים המפריעים להשוויה והמדגישים את השונה ומיוחד בכל צד, וגזירתם היא בכח התפארת הגורם להופיע את השווי.

¹ כך לשון הרמ”ע מפאנו על גזירה שוה: ” גזרה שוה והיא פעולת התפארת הגוזר ומסרס הקלפות בכח עליון כי הוא מכריע למעלה בין חכמה ובינה להשואת מדותיהן ליתן את האמור של זה בזה ואין אדם זה היודע דעת עליון דן גזרה שוה מעצמו פירוש אפילו בזמן שיש לו עזר כנגדו מאשה יראת ה’ עצם מעצמיו שאין ההכרעה בין החסד והדין בכל מקום משתלמת מבלעדיה כמבואר במקומו אלא אם כן קבלה מרבו כתר עליון ורבו מרבו עלת העלות זו כל מעשהו באמונה היא בת זוגו שזכרנו הלכה למשה מסיני ובכח זה עונשין מגזרה שוה ולא מיקרי פתיחה לחובה כי הזכות שפתחנו בו במקום אחד נפתח בו שנית בשוין אבל בקל וחומר אינו כן כי מה שיועיל לזכות את הקל לא יציל את החמור”.