ירושלמי מעשרות (פ"ב ה"ג) – לימוד מגזירה שוה
הקשר בין הדין הנלמד למידה גזירה שוה מבואר בלימוד זה ע"פ האר"י.
ירושלמי מעשרות פ"ב (ה"ג):
… "כנפשך" כל דבר שהיצר תאב. "כנפשך" – כל דבר שהוא פטור מן המעשרות. מה את אוכל ופטור אף פועל אוכל ופטור.
"כנפשך" מיכן שלא יאכל הפועל יותר על שכרו. מיכן היה רבי אלעזר חסמא אומר לא יאכל הפועל יותר על שכרו. מניין שנפשו קרוייה שכרו רבי אבהו בשם רבי יוסי בן חנינא נאמר כאן נפשו ונאמר להלן נפשו דכתיב ואליו הוא נושא את נפשו מה נפשו האמורה להלן שכרו אף כאן שכרו.
בפשטות נראה שיש כאן מחלוקת, בהבנת "כנפשך", האם נפשך הינו על מה שהיצר תאב, כלשון רש"י עה"ת (דברים כ"ג, כ"ה) "כנפשך – כמה שתרצה". או ש"כנפשך" בא להגביל, עד גובה שכרו ולא יותר, וממילא לא יכול לאכול כמה שרוצה.
אם נלמד "כנפשך" כמה שתרצה, נראה שהנפש הוא ביטוי לרצון של האדם. מה שהיצר תאב.
כך כתב בתלמוד עשר ספירות הסתכלות פנימית פרק ב':
על דרך משל, באמרנו שאדם אחד יש לו מקום לקבל סעודת ליטרא לחם, והשני אינו יכול לאכול יותר מחצי ליטרא לחם, באיזה מקום אנו מדברים, לא מגודלם של בני המעיים, זולת מגודל של החשק והרצון לאכול. והנך רואה, שמדת מקום הקבלה, של הלחם, תלויה בשיעור הרצון והחשק של האכילה, ואצ"ל ברוחניות, אשר הרצון של קבלת השפע, הוא המקום של השפע, והשפע נמדד במדת הרצון.
הרצון לקבל הוא הקובע את מידת האוכל. אם "כנפשך" הוא מה שהיצר תאב הרי שאין הגבלה והכל נקבע לפי מידת הרצון.
ויש שלומדים "כנפשך" שלא יאכל יותר על שכרו. הנפש היא אפוא מסגרת שנקבעה כשכר עבודה. כיון שאין הפועל נמצא לבדו, אלא יש כאן מערכת יחסים עם מעבידו שהוא בעל הבית, על כן אי אפשר שרק רצונו יקבע. חייב הוא להיכנס למסגרת מוסכמת. השכר הוא המסגרת המחייבת והוא שייקבע גם לדין אכילת הכרם.
"נפש" הוא גם ביטוי לשכר. זאת לומדת הגמרא בגזירה שוה. שהרי נאמר (דברים כ"ד, ט"ו):
ביומו תתן שכרו ולא תבוא עליו השמש כי עני הוא ואליו הוא נשא את נפשו.
נראה שהלימוד בגזירה שוה מבטא את המידה הממוזגת. לא רק רצון הפועל יקבע את כמות האכילה, ואף לא רק רצון בעל הבית. יש כאן מיזוג בין שניהם. התפארת ממזגת ביון רצון הפועל לרצון בעל הבית שהם כביכול בעלי הדין, והיא מכרעת וקובעת שלא יאכל יותר משיעור שכרו.