מועד קטן ט' (ע"א) – לימוד מגזירה שוה
מועד קטן ט' (ע"א):
ומשכן דדחי שבת מנלן אילימא מדכתיב ביום הראשון וביום השביעי דלמא שביעי לקרבנות אמר רב נחמן בר יצחק אמר קרא ביום עשתי עשר יום מה יום כולו רצוף אף עשתי עשר כולן רצופין ודלמא ימים הראויין כתיב קרא אחרינא ביום שנים עשר יום מה יום כולו רצוף אף שנים עשר יום כולן רצופין ודלמא הכא נמי ימים הראויין אם כן תרי קראי למה לי ומקדש דדוחה יום הכפורים מנלן אילימא מדכתיב ארבעה עשר יום ודלמא ימים הראויין גמר יום יום מהתם.
הביטוי יום בסוגיין הוא במשמעות של יחידת זמן ולא במשמעות של יום ביחס ללילה.
הגמרא מוכיחה שמדובר בימים רצופים ולא רק ימים הראויים.
הרציפות של שנים עשר יום מבטאת קומה שלימה ויחידה שלימה המורכבת משנים עשר הנשיאים.
יש חיבור ביניהם ועל כן לא מדובר רק בימים הראויים, אלא ברציפות המחברת כולם זה לזה.
חיבור הוא מיוחד לספירת התפארת המחברת ששת הקצוות זה לזה1. התפארת קשורה גם למספר שנים עשר עי' ברמ"ק בפרדס שער ערכי הכינויים ערך "זה":
זה הוא תפארת ונקרא זה כי עולה י"ב הוויות י"ב גבולים. עיי"ש עוד.
על כן לומדים בגזירה שוה, שהיא בהנהגת התפארת המחברת קצוות זה לזה לעשותם קומה אחת. הגזירה השוה היא "יום" "יום". כמו ש"יום" בקרבנות הנשיאים בחנוכת המשכן הוא יחידת הזמן הרצופה והשלימה של כל הימים המחוברים זה לזה, כך גם בחנוכת המקדש שנאמר בה "ארבעה עשר יום", היינו יום המורכב מכל ארבעה עשר הימים המחוברים זה לזה ברציפות.
1 עי' בפירוש הראב"ד לספר יצירה (פ"א מ"ט): "… ואחת רומז לתפארת לפי שהוא מאחד וקושר ואוחז בין עליונים ותחתונים ומחבר האהל להיות אחד וזהו סוד והבריח התיכון מבריח מן הקצה אל הקצה". וע"ע בפרדס רימונים: "והכלל העולה מדבריו כי התפארת נקרא זבול בהיותו מתחבר עם שש קצוות שהוא זבול לשון חיבור כדפירשנו".