יבמות מ"ו (ע"א) – לימוד מגזירה שוה
יבמות מ"ו (ע"א):
והתניא ר"א אומר מנין לפסח דורות שאין בא אלא מן החולין נאמר פסח במצרים ונאמר פסח בדורות מה פסח האמור במצרים אין בא אלא מן החולין אף פסח האמור לדורות אין בא אלא מן החולין אמר ליה ר' עקיבא וכי דנין אפשר משאי אפשר אמר ליה אף על פי שאי אפשר ראיה גדולה היא ונלמד הימנה.
נאמר במשנה פסחים (פ"ט מ"ה):
מה בין פסח מצרים לפסח דורות, פסח מצרים מקחו מבעשור, וטעון הזאה באגדת אזוב על המשקוף ועל שתי מזוזות, ונאכל בחפזון בלילה אחד, ופסח דורות נוהג כל שבעה.
והורחב הדבר בתוספתא (פ"ח ה"ז):
אלו דברים שבין פסח מצרים לפסח דורות פסח מצרים מקחו [בעשור] שחיטתו בי"ד אין חייבין עליו כרת פסח [דורות חייבין עליו כרת פסח] מצרים לא נהגו בו דקין ותבלולין [אתנן ומחיר] משא"כ בפסח דורות פסח מצרים נאמר בו (שמות יב) ולקח הוא ושכנו מה שאין כן בפסח דורות ר"ש אומר אומר אני אף בפסח דורות כן וכל כך למה כדי שלא יניח אדם שכנו הקרוב אל ביתו וילך ויעשה את פסחו אצל חבירו לקיים מה שנא' (משלי כז) טוב שכן קרוב מאח רחוק פסח מצרים לא היה טעון דמים וחלבים לגבי מזבח מה שאין כן בפסח דורות פסח מצרים נאמר בו (שמות יב) והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזות מה שאין כן בפסח דורות פסח מצרים נאמר בו (שם) ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר מה שאין כן בפסח דורות פסח מצרים כל אחד ואחד שוחט בתוך ביתו פסח דורות כל ישראל שוחטין במקום אחד פסח מצרים מקום אכילה שם היתה לינה פסח דורות אוכלין במקום אחד ולנין במקום אחר אחד פסח מצרים ואחד פסח דורות מי שהיו לו עבדים שלא מלו ושפחות שלא טבלו מעכבין אותו מלאכול בפסח ראב"י אומר אומר אני בפסח מצרים הכתוב מדבר.
ובהמשך התוספתא שם (ה"ח):
אלו דברים ששוה בהן פסח מצרים לפסח דורות פסח מצרים בג' כתות ופסח דורות כיוצא בו פסח מצרים נאמר בו (שמות יב) שה תמים זכר בן שנה פסח דורות כיוצא בו פסח מצרים נאמר בו (שם) וולא תותירו ממנו עד בקר פסח דורות כיוצא בו רבי יוסי הגלילי אומר אומר אני שלא נאסר חמץ במצרים אלא יום אחד שנאמר (שם יג) לא יאכל חמץ היום פסח מצרים טעון שיר ופסח דורות טעון שיר.
הגזירה השוה באה בודאי להשוות פסח מצרים לפסח דורות. אף על פי כן אמרו במשנה שיש דברים שונים שבודאי התמעטו מפסח דורות ומיוחדים הם לתקופת יציאת מצרים דווקא.
הלימוד דווקא במילה "פסח" המשותפת לפסח מצרים ולפסח דורות לא דבר ריק הוא.
לכאורה "פסח" שייך במיוחד למצרים. שם פסח הקב"ה על בתי ישראל והרג רק את בכורות מצרים. אף על פי כן אנו קורין לחג "חג הפסח" ואף המסכת נקראת מסכת פסחים כיון שאנו רוצים להזכיר שבח הקב"ה ולהדגיש שהכל ממנו יתברך.
אכן היציאה ממצרים היתה בבחינת פסח, שעם ישראל דילג על מדרגות העולות אל הקדש והגיע ממ"ט שערי טומאה להיות עם ה' ולהקריב קרבנם לפניו יתברך. עלייתם הייתה מיוחדת עד כדי כך שיש הלכה בקרבן פסח מצרים שקרב עם האמורים כמבואר בתוספתא.
פסח מצרים לא היה טעון דמים וחלבים לגבי המזבח משא"כ פסח דורות.
וכתב על זה בספר שם משמואל (פרשת צו ושבה"ג תרע"ח):
יש להבין ענין אימורי פסח מצרים דנאכלין כבש"ס פסחים (צ"ו.) מ"ש בזה מפסח דורות, וכמו שהדם ניתן על המשקוף ושתי המזוזות ועליהם אמרו ז"ל (שם) שלש מזבחות הי' שם, למה לא הקטירו גם האימורים באחד מקומות:
ונראה עפ"מ שהגדנו הענין דמנחת כהן כליל תהי' לא תאכל כי הקומץ בערך השיריים הוא כערך נפש לגוף, וע"כ נקרא את אזכרתה כמו שגוף האדם נזכר באמצעות הנפש שבו, ובזוה"ק דקב"ה אתרעי בנשמתא דב"נ ולא בגופא, כן נמי נבחר הקומץ להקטרה לגבוה, והשיריים נאכלין לכהנים, אך כהנים שנבחרו לא מצד נשמתם לבד, שהרי בהאריז"ל שכל נשמה צריכה להתגלגל בכהן לוי וישראל, וא"כ הנשמה בישראל ובכהנים אחת היא אלא שגם גופם נבחר, וע"כ זכה אהרן לו ולזרעו אחריו כי התולדות מתיחסים לעולם לגוף, ולולא שגם הגוף נבחר לא היתה קדושת הכהונה נמשכת לזרעו, וע"כ לעומתם מנחת כהן אין כאן שיריים לאכילה דוגמת הגוף שגם הגוף נבחר כמו הנפש, והיינו טעמא דר"ש (מנחות ע"ב ע"ב) דמנחת חוטא של כהנים נקמצת והקומץ קרב לעצמו והשיריים קריבין לעצמן, דמאחר שהוא חוטא שוב אין הגוף במדרגת הבחירה כמו הנפש ודי שיקרב לעצמו:
ובסגנון זה י"ל נמי דהנה ישראל בעת יציאתם ממצרים היתה מעלתם גבוהה מאד והאי יובלא אפיק לישראל ממצרים, והיתה מדרגתם אז מעין עוה"ב שהוא בגוף ונפש, והיינו שהגוף הי' במדרגת הנפש, וע"כ הי' להם לילה כיום יאיר, שלילה מתיחס לגוף ויום לנפש. והנה האימורים דלגבוה סלקי, בערך הבשר הנאכל לבעלים, הם נמי בערך הנפש לגבי הגוף, וע"כ ישראל אז שהי' גם הגוף במדרגת הנפש, היו גם האימורים נאותים למאכלם:
נראה שהגזירה השוה "פסח" "פסח" באה לומר ולהדגיש שיש דברים מן הפסח הראשון במצרים, שנוהגים לדורות. לדורות עולם יש בנו רושם מעצמת הפסיחה והדילוג מן הטומאה והחולין אל הקדושה והטהרה.
אחד הביטויים לכך, כך נראה, היא הלכה שהפסח בא רק מן החולין, ולא ממעשר שני.
יש להדגיש בפסח את המעבר מהחולין אל הקדש. כח מיוחד יש לכל אחד ואחד בקרבן הפסח, לעשותו לקרבן ציבור הדוחה שבת וטומאה.
הכח להקדיש את הקרבן ולעשותו קרבן ציבור, ושאף אכילתו היא חלק מהיותו קרבן ציבור וכל אחד ואחד מן האוכלים, הרי הוא ככהן האוכל קרבן בקדושה ובטהרה1 לכן חשוב שהשה יהיה חולין והאדם יקדיש אותו לפסח. זה נלמד מפסח מצרים שם נעשה הדילוג הזה מן החולין ומתכלית העומק והשפלות2 כמו שנאמר "ואת ערום ועריה".
ההשוואה בין פסח מצרים לפסח דורות בגזירה שוה מלמד יסוד חשוב זה הממשיך מפסח מצרים לדורות. בכל פסח ופסח אנו עושים את התהליך המיוחד הזה מן החולין אל הקדושה העליונה של ציבור, על ידי כל אחד ואחד.
1 "אכילה על השובע, שבדרך כלל מוטלת רק על הכהנים, מופיעה בקרבן פסח באכילתו של כל אחד מישראל, שכן בקרבן פסח מתגלה הבחינה הכללית שבכל אחד ואחד מישראל, ועל כן הוא ככהן, וחלים עליו דינים שחלים בדרך כלל רק על כהנים". (מתוך שיעור על קרבן פסח באתר הישיבה)
2 לשון פרי צדיק לפסח אות ד':
שמכח הפסח נשפע על הנפש כח להשבית השאור מנפשו בקדושת אכילת המצה, וגם בדורותינו אלה שאין לנו מקדש להקריב הפסח הקיווי של כל נפש ישראל אשר מצפה לזה שאם היה ביכולת בכל לבו ונפשו היה מוכן להקריב הפסח הרי זה חשוב לפני השם יתברך כאלו הקרבנו הפסח להיות נשפע קדושתו זאת עלינו כמאז ורחמנא לבא בעי ועל זה נאמר בלשון המשנה בין פסח מצרים לפסח דורות שחימוצו יום אחד ופסח דורות כל ז' מפני שאנו יודעים בנפשינו שכל הכח שלנו של אכילת מצה והשבתת שאור מנפשינו הוא רק מה שנשפע מהשם יתברך מכח הפסיחה כנזכר לעיל, וכמו כן בלשון חכמינו ז"ל נקרא חג הפסח על רמז זה ואנו קורין החג על שם הקדוש ברוך הוא שהכל מצדו יתברך, ובלשון התורה נקרא בשם חג המצות כי השם יתברך קוראו על שם מעשינו כמו שנעשה הכל מצידנו:
והנה בפסח מצרים שהיה היציאה הראשונה מתכלית עומק השפלות והיו עוד בלי תורה ובלי מצות כמו שנאמר ואת ערום ועריה היה הופעת הארת הפסח מספיק רק על יום הראשון ולכן אין חימוצו נוהג רק יום אחד שזה תלוי בזה, והיינו בחינת מדת אהבה חסד לאברהם ועל זה אמר זכרתי לך חסד נעורייך וגו' על הזמן הראשון של יציאת מצרים ועל זה רומז בפסוק קדש לי וגו' זכור את היום הזה וגו' ולא יאכל חמץ היום וגו' דענין אכילת מצה נקרא בזוהר הקדוש מיכלא דאסוותא דאכילה זו פועל רפואה לשורש מכתו של עולם.