סוטה ל"ב (ע"ב) – לימוד מגזירה שוה
סוטה ל"ב (ע"ב):
וידוי מעשר: מנלן דכתיב ואמרת לפני ה' אלהיך בערתי הקודש מן הבית ויליף אמירה מסוטה בכל לשון שהוא אומר.
ושואלת הגמ' שנלמד מהלווים שאף בהם נאמרה אמירה.
ותשובתה:
דנין אמירה גרידתא מאמירה גרידתא ואין דנין אמירה גרידתא מענייה ואמירה.
נראה ש"ענייה" הוא ביטוי לדיבור פועל, שהדיבור עיקר שמגלה פנימיותו של אדם ופועל.
אבל אמירה גרידתא עניינה אמירה לשם הבנה וקבלת הדברים. השמיעה והקבלה בלב עיקר ולא עצם האמירה.
בכך שווה וידוי מעשר לסוטה שבשניהם קבלת דברים עיקר, שיבינו את אשר לפניהם שלא חטאו.
ועדיין צריך עיון מדוע דווקא מידת גזירה שוה היא מלמדת ענין זה.
גם בסוטה וגם בוידוי מעשרות נדרשת אמירת האמת. הוידוי בשניהם הוא בחינה של הודאה על האמת.
סוטה קשורה ליצרא דעריות ווידוי ליצרא דממון.
בוידוי מעשר מפרטת התורה "בערתי הקדש מן הבית. לא בערתי ממנו בטמא. לא אכלתי באני ממנו ולא נתתי ממנו למת".
באר הרב זלמן נחמיה גולדברג (ספר הודאת הארץ עמ' 129 והלאה) שמצות מעשר שני שמצווה לאוכלו בירושלים, בודאי יצר גדול יש להשתמש בפירות לקנות מהם דברים אחרים מלבד אוכל, ולאוכלו לאו דווקא כהלכתו שזה קשה מאד ודורש ממנו להישאר בירושלים זמן רב.
יצר הרע דממון עלול להטות לבו ולוותר על המצווה שכרוכה קושי גדול ובהפסד זמן רב, על כן חייבה התורה וידוי מעשרות. עצם הוידוי כבר מונע ממנו החטא ונותן לו כח להתגבר על יצרו.
כך גם בסוטה. הידיעה שיש צורך להודות על האמת היא כבר מונעת מן החטא.
כמו גזירה שוה "קיחה" "קיחה" המשוה קנין ממון לקנין אישה, ששניהם יצרו של אדם מתגבר כפי שבארנו שם כך גם גזירה שוה זו של "אמירה" "אמירה" משוה את שניהם, ששניהם – ממון ועריות – הם קשורים לנצחיות האדם ששניהם ממשיכים אחריו – בניו ורכושו – ולכן היצר בהם גדול ודרשה התורה וידוי בשניהם.
יש להוסיף שהוידוי הוא על האמת, להודות על האמת. האמת היא במידת התפארת "תתן אמת ליעקב" ומידה זו היא מידת גזירה שוה לפי מה שלמדנו בדברי האר"י.