סוטה ב' (ע"ב) – לימוד מגזירה שוה
סוטה ב' (ע"ב):
… דאתיא דבר דבר מממון
ופירש"י ד"ה "דבר דבר ממון":
דבר דבר מממון – כתיב בנואפת כי מצא בה ערות דבר (דברים כד) וכתיב בדיני ממונות ע"פ שני עדים יקום דבר (שם יט):
הביטוי "דבר" מבטא חלות של מציאות, שיש שינוי הפועל במציאות. זה ענין "על פי שניים עדים יקום דבר" בממונות, יש חלות של בעלות הנקבעת במציאות על פי עדים. כך גם "כי מצא בה ערות דבר" שיש חלות של איסור ערוה במעשה שנעשה. כיון שיש כאן "דבר" שהוא חלות, יש צורך בשני עדים כבממונות.
האר"י מבאר הנהגת גזירה שוה שהיא התפארת הממזגת את החסד ואת הדין, ומשוה ביניהם.
לממונות אנו קוראים דיני ממונות, שהוא בחינת דין (עי' ברש"י שנזכר לעיל) הצורך בבית דין ובעדים בממונות הוא בחינת דין שאדם רוצה להחזיק לעצמו את הממון או ליטול מחבירו בעל כרחו.
לעריות אנו קוראים "חסד הוא", שכן התנועה היא של קשר וחיבור. הגזרה השוה, משוה את נטילת הממון לעריות ששניהם הם דבר הפועל במציאות. לכן יש צורך בעדים להקים הדבר ולתת לו חלות קיימת.
הרב קוק מבאר את הנהגת גזירה שוה, שיש קשר פנימי בין הנושאים, הבא לידי ביטוי במבטאים השוים במילים המשותפות.
הקשר הפנימי בין ממונות לעריות כבר נתבאר בג"ש קיחה קיחה משדה עפרון וביארנו שם על פי דברי הרב באורות הקודש על מאמרם ז"ל "גזל ועריות נפשו של אדם מחמדתן" שהממון והעריות הם העושים את האדם הזמני והחדל לנצחי. הם ממשיכים את מציאותו של האדם גם אחרי מותו. רכושו ובניו הם נצחיותו ועל כן יש לו משיכה גדולה לשני אלו, לממון ולעריות.