כתובות ל"ט (ע"ב) – לימוד מקל וחומר

הרב יהושע ויצמן
ה׳ באב ה׳תש״מ
 
18/07/1980

י"ג מידות

כתובות ל"ט (ע"ב):

ואחד האונס ואחד המפתה בין היא ובין אביה יכולין לעכב בשלמא מפותה כתיב אם מאן ימאן אביה אין לי אלא אביה היא עצמה מנין תלמוד לומר ימאן מכל מקום אלא אונס בשלמא איהי כתיב ולו תהיה מדעתה אלא אביה מנלן אמר אביי שלא יהא חוטא נשכר רבא אמר ק"ו ומה מפתה שלא עבר אלא על דעת אביה בלבד בין היא ובין אביה יכולין לעכב אונס שעבר על דעת אביה ועל דעת עצמה לא כל שכן רבא לא אמר כאביי כיון דקא משלם קנס לאו חוטא נשכר הוא אביי לא אמר כרבא מפתה דאיהו מצי מעכב אביה נמי מצי מעכב אונס דאיהו לא מצי מעכב אביה נמי לא מצי מעכב.

אונס הוא חמור ביחס למפתה שהוא קל. עצם המעשה שנעשה בהכרח שמכריח אותה לעשות רצונו זו בחינת דין שכן כל הכרח הוא דין1. המפתה שעושה לרצונה ולדעתה הוא קל ביחס לאונס.
על כן דרש רבא קל וחומר שאם במפתה שהוא קל אביה והיא יכולין לעכב ולמנוע ממנו הנישואין עמה שזו בחי' דין, שמגבילים את רצונו, קל וחומר שאונס שהוא חמור והוא דין, שיכולים לנהוג בו מידת הדן ולעכב נישואיה עמו.
אמנם אביי לא למד כרבא כיון שבמפתה אף המפתה עצמו יכול לעכב ולהחליט שלא לשאת אותה לאשה, על כן גם אביה יכול לעכב אבל אונס לא נתנה לו התורה הזכות לעכב ועל כן אלמלא סברת שלא יהא חוטא נשכר, גם האב לא יכול היה לעכב.


1 עי' במבוא בשם המהר"ל (נצח ישראל פרק כ"ז): "כל דין מחוייב ומוכרח".

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן