קידושין כ"ד (ע"ב) – לימוד מגזירה שוה
קידושין כ"ד (ע"ב):
תנו רבנן בכולם עבד יוצא בהם לחירות וצריך גט שחרור דברי ר"ש ר"מ אומר אינו צריך ר"א אומר צריך ר' טרפון אומר אינו צריך ר"ע אומר צריך המכריעים לפני חכמים אומרים נראין דברי ר"ט בשן ועין שהתורה זכתה לו ודברי ר"ע בשאר אברים הואיל וקנס חכמים הוא קנס הוא קראי קא דרשינן אלא הואיל ומדרש חכמים הוא מאי טעמא דר"ש יליף שילוח שילוח מאשה מה אשה בשטר אף עבד נמי בשטר ור"מ אי כתב חפשי לבסוף כדקאמרת השתא דכתב לחפשי ישלחנו הוה ליה חפשי מעיקרא.
לר"ש ילפינן שילוח שילוח ללמד שצריך גט שחרור כמו אשה המתגרשת בגט.
ביאור הביטוי "שילוח" עולה ממדרש חכמים (פתיחתא דאיכה ד'):
רבי אבהו פתח (הושע ו') והמה כאדם עברו ברית זה אדם הראשון אמר הקב"ה אדם הראשון הכנסתי אותו לגן עדן וצויתיו ועבר על צוויי ודנתי אותו בגירושין ובשילוחין וקוננתי עליו איכה הכנסתי אותו לגן עדן שנאמר (בראשית ב') ויקח ה' אלהים את האדם ויניחהו בגן עדן וצויתיו שנאמר (שם) ויצו ה' אלהים על האדם לאמר וגו' ועבר על צוויי שנאמר (שם ג') המן העץ אשר צויתיך וגו' ודנתי אותו בגירושין שנאמר (שם) ויגרש את האדם ודנתי אותו בשילוחין שנאמר (שם) וישלחהו ה' מגן עדן וקוננתי עליו איכה שנאמר (שם) ויאמר לו איכה איכה כתיב אף בניו הכנסתי אותם לא"י שנאמר (ירמיה ב') ואביא אתכם אל ארץ הכרמל וצויתים שנאמר (ויקרא כ"ד) צו את בני ישראל ועברו על צוויי שנאמר (דניאל ט') וכל ישראל עברו את תורתך ודנתי אותם בגירושין שנאמר (הושע ט') מביתי אגרשם ודנתי אותם בשילוחין שנאמר (ירמיה ט"ו) שלח מעל פני ויצאו וקוננתי עליהם איכא ישבה בדד.
המדרש מבאר שיש גירושין ויש שילוחין. נראה שההבדל ביניהם הוא שגירושין הוא הסילוק ממקומם, ושילוחין הוא בחי' שליחות למקום שבו הם הולכין. כך אדם הראשון לא רק נתגרש מגן עדן אלא נשלח לעבוד בעולם שמחוץ לגן עדן, לתקנו ולשכללו.
אף ישראל לא רק גורשו מן הארץ, אלא גם נשלחו לשליחות בגלות כמו שדרשו חכמים שגלו ישראל על מנת להרבות גרים וכדומה.
אף כאן נראה ששטר שילוחין, הוא יותר מגירוש מביתו. השטר שולח אותה לבנות את ביתה מחדש.
בליקוטי הלכות מבאר בכמה מקומו ששטר הרי הוא בחינת תורה שבכתב (עי' הלכות הלוואה הלכה ד').
גם בהלכות גיטין משתמש בהבנה זו וזו לשונו בהלכה א':
ועל כן צותה התורה שיכתב לה ספר כריתות, 'ספר' דיקא בחינת תורה…
ועל כן מרמז לה בגט שהיא נפרדת ממנו ואף על פי כן עדין היא ראויה לאיש ישראל, וכותב לה, והרי את מתרת לכל אדם… אף שהיא בבחינת הסתרה ונפרדת מבעלה ממקור החיים עם כל זה באמת גם שם בתוך ההסתרה בעצמה מלבשת התורה, כביכול… ועל כן היא רשאה ושלטאה לנשא למי שתרצה מישראל… לקבל על ידו חיות מחי החיים, כי לא נפרדה ונכרתה מקדשת ישראל לגמרי, חס ושלום.
נראה לבאר שגם בעבד כנעני היוצא לחירות, אינו רק יוצא מן האדם המוציאו מביתו, אלא הוא נשלח לעשות תפקידו בעולם כבן חורין.
על כן שחרורו הוא בשטר שהוא בבחי' תורה המבטא את היותו נשלח למצוא את ייעודו על פי התורה.
הבחינה של תורה שבכתב, היא בחינת התפארת כמו שלמדו חכמים "והתפארת זו מתן תורה". אף הגזירה השוה היא הנהגת התפארת המבטאת את דרכה של תורה המוליכה מעומק העבדות אל מרומי החירות.
בהבנה זו תתיישב שאלה שנתחבטו בה הרבה בראשונים. הגמרא מבארת דעת המכריעין שסוברין שבשן ועין אין צריך גט שחרור ובשאר איברים צריכין גט שחרור. בשן ועין התורה זכתה לו ובשאר איברים זה מדרש חכמים, ושאלו הראשונים הלא זה ממידות שהתורה נדרשת בהן ומה לי תורה שבכתב ומה לי מדרש והלא כל התורה ילפינן ממדרש.
ונראה לבאר שבדבר המפורש בתורה שזה שן ועין, כבר יש לו שטר שחרור שזו התורה בעצמה שכתבה "לחופשי ישלחנו תחת שנו ותחת עינו".
אבל שאר ראשי איברים שהם נלמדים בתורה שבעל פה צריכים שטר שחרור שזו בחי' של תורה שבכתב, לשלחו לייעודו על פי התורה.