קידושין י"ד (ע"ב) – לימוד מגזירה שוה
קידושין י"ד (ע"ב):
אשכחן מכרוהו ב"ד (שנמכר בכסף) הואיל ונמכר בעל כורחו מוכר עצמו מנלן יליף שכיר שכיר הניחא למאן דיליף שכיר שכיר אלא למאן דלא יליף שכיר שכיר מאי איכא למימר.
יש מחלוקת תנאים אם ילפינן בגזירה שוה "שכיר" "שכיר" או לא ילפינן.
נקדים ונאמר: בשלש פרשיות בתורה נזכרו דיני עבד עברי: בשמות בפרשת משפטים, בויקרא בפרשת בהר ודברים בפרשת ראה.
שמות כ"א (א'-ו'):
(א) ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. (ב) כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבד ובשבעת יצא לחפשי חנם. (ג) אם בגפו יבא בגפו יצא אם בעל אשה הוא ויצאה אשתו עמו. (ד) אם אדניו יתן לו אשה וילדה לו בנים או בנות האשה וילדיה תהיה לאדניה והוא יצא בגפו. (ה) ואם אמר יאמר העבד אהבתי את אדני את אשתי ואת בני לא אצא חפשי. (ו) והגישו אדניו אל האל-קים והגישו אל הדלת או אל המזוזה ורצע אדניו את אזנו במרצע ועבדו לעלם.
ויקרא כ"ה (ל"ט-מ"ו):
(לט) וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך לא תעבד בו עבדת עבד. (מ) כשכיר כתושב יהיה עמך עד שנת היבל יעבד עמך. (מא) ויצא מעמך הוא ובניו עמו ושב אל משפחתו ואל אחזת אבתיו ישוב. (מב) כי עבדי הם אשר הוצאתי אתם מארץ מצרים לא ימכרו ממכרת עבד. (מג) לא תרדה בו בפרך ויראת מאלהיך. (מד) ועבדך ואמתך אשר יהיו לך מאת הגוים אשר סביבתיכם מהם תקנו עבד ואמה. (מה) וגם מבני התושבים הגרים עמכם מהם תקנו וממשפחתם אשר עמכם אשר הולידו בארצכם והיו לכם לאחזה. (מו) והתנחלתם אתם לבניכם אחריכם לרשת אחזה לעלם בהם תעבדו ובאחיכם בני ישראל איש באחיו לא תרדה בו בפרך.
דברים ט"ו (י"ב-י"ח):
(יב) כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה ועבדך שש שנים ובשנה השביעת תשלחנו חפשי מעמך. (יג) וכי תשלחנו חפשי מעמך לא תשלחנו ריקם. (יד) העניק תעניק לו מצאנך ומגרנך ומיקבך אשר ברכך ה' אל-קיך תתן לו. (טו) וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויפדך ה' אל-קיך על כן אנכי מצוך את הדבר הזה היום. (טז) והיה כי יאמר אליך לא אצא מעמך כי אהבך ואת ביתך כי טוב לו עמך. (יז) ולקחת את המרצע ונתתה באזנו ובדלת והיה לך עבד עולם ואף לאמתך תעשה כן. (יח) לא יקשה בעינך בשלחך אתו חפשי מעמך כי משנה שכר שכיר עבדך שש שנים וברכך ה' אל-קיך בכל אשר תעשה.
נראה שהפרשות מסודרות בסדר של דין וחסד ורחמים.
פרשת משפטים היא בבחי' דין. "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" ותרגם התרגום:
ואלין דיניא די תסדר קדמיהון
וכן פתח רבי שמעון את הפרשה בזהר בתרגום הזה.
פרשת עבד עברי היא המשך ל"דין" בו פותחת הפרשה. כך מפרש ה"אבן עזרא" את הפתיחה דווקא בדיני עבד עברי:
ואין לאדם בעולם יותר קשה עליו מהיותו ברשות אדם כמוהו. על כן החל משפט העבד.
כוונתו של "אבן עזרא", היא שהרי הדינים בהמשך הפרשה מסודרים מן הכבד אל הקל, ומן הדין הקשה אל הקל ממנו, ולפי"ז עבד עברי קשה מכולם והוא הדין הקשה.
פרשת בהר פותחת במצוה לאדון: "לא תעבוד בו עבודת עבד. כשכיר כתושב יהיה עימך עד שנת היובל יהיה עימך" הדגש הוא על המילה עימך החוזרת על עצמה, לומר לך שעימך הוא בכל אשר אתה עושה. פרשת היובל בו עוסקת פרשת "בהר" הוא פרשת החירות העליונה המשחררת את האדם מישראל. על כן בפרשה זו נקרא העבד העברי "שכיר". זו פרשה של חסד.
פרשת דברים פותחת ב"ועבדך שש שנים" וממשיכה במצות הענקה. בפרשה זו נמצא שם עבד "והיה לך עבד עולם" ונמצא שם שכיר "כי משנה שכר שכיר עבדך" ללמדך שפרשה ממוזגת היא הממתקת את דין העבד.
נראה לומר שמ"ד שלא יליף "שכיר" "שכיר" הוא הרואה בעבד את הדין הקשה המבואר בפרשת משפטים. אכן, בפרשה זו לא נזכר שם שכיר.
מאן דיליף שכיר שכיר רואה את המיתוק והמיזוג בפרשיות "בהר" ו"ראה" ומשם שואב הוא את יחסו לעבד העברי.
הגזירה השוה הוא גוזרת את קליפת העבד החיצונית ומבקשת לראות את ה"עברי" שבו ואת נשמתו בת החורין ומשם רוצה הוא לשאוב את הלכות העבד העברי. על כן ילפינן גזירה שוה, כמבואר בדברי הרמ"ע מפאנו על גזירה שוה1.
לפי הרב קוק ילפינן דווקא מהמילים "שכיר" "שכיר" המבטאות את פנימיות העבד שלעולם לא יהיה יותר מאשר שכיר, ואין הקנין לזולתו פוגע בנפשו הפנימית.
אליבא דביאור האר"י י"ל שהגזירה השוה באה למתק את הדין ולמזגו, ואף שמצד פרשת משפטים יש כאן דין קשה, באו פרשיות בהר וראה וממתקות הדין על ידי הגזירה השוה הנלמדת בפרשיות אלו.
עיין בתוד"ה "מוכר עצמו מנ"ל יליף "שכיר" "שכיר"2 שמבקש ללמוד שכיר שכיר מנמכר לגוי שאף בו נאמרה לשון "שכיר" "כימי שכיר יהיה עמו".
נראה פשוט שלא ילפינן גזירה שוה מנמכר לעכו"ם, שכן דינו אינו נמתק והוא נשאר דין קשה. התורה רוצה להרחיק אדם מלחשוב לימכר לעכו"ם, שאין לך שפלות גדולה מזו ואבדן כל צלם ישראל. על כן לא ממתיקים דינו ומילת "שכיר" לא באה לגזירה שוה כי אם לפרש את חישוב השנים כשיוצא.
וקצת יש להוכיח, שהרי לקמן כ' ע"א אמרו:
תנו רבנן נמכר במנה והשביח ועמד על מאתים מנין שאין מחשבין לו אלא מנה שנאמר מכסף מקנתו נמכר במאתים והכסיף ועמד על מנה מנין שאין מחשבין לו אלא מנה תלמוד לומר כפי שניו אין לי אלא עבד הנמכר לעובד כוכבים הואיל ונגאל בקרובים ידו על התחתונה נמכר לישראל מנלן ת"ל שכיר שכיר לגזירה שוה.
וכבר הקשו הרי יש מ"ד שלא יליף "שכיר" "שכיר" ומנא ליה הדין שידו על התחתונה, אלא יליף שזו אינה גזירה שוה ממש אלא בחינה של ילמד סתום מן המפורש.
ואם כן נדון גזירה שוה זו של נמכר לעכו"ם מנמכר לישראל ולהפך, י"ל שגם בזה יש למתק את דינו ועל כן הקלה עליו התורה בשחרור בכמה עניינים.
1 וזו לשונו: "גזרה שוה והיא פעולת התפארת הגוזר ומסרס הקלפות בכח עליון כי הוא מכריע למעלה בין חכמה ובינה להשואת מדותיהן ליתן את האמור של זה בזה ואין אדם זה היודע דעת עליון דן גזרה שוה מעצמו פירוש אפילו בזמן שיש לו עזר כנגדו מאשה יראת ה' עצם מעצמיו שאין ההכרעה בין החסד והדין בכל מקום משתלמת מבלעדיה כמבואר במקומו אלא אם כן קבלה מרבו כתר עליון ורבו מרבו עלת העלות זו כל מעשהו באמונה היא בת זוגו שזכרנו הלכה למשה מסיני ובכח זה עונשין מגזרה שוה ולא מיקרי פתיחה לחובה כי הזכות שפתחנו בו במקום אחד נפתח בו שנית בשוין אבל בקל וחומר אינו כן כי מה שיועיל לזכות את הקל לא יציל את החמור".
2 וכן הוא במהרש"א על הגמ' "דכ"ע יליף שכיר שכיר והקשה מהרש"א שנאמר שכו"ע יליף שכיר שכיר אלא מחלוקתם אם ללמוד מנמכר לעכו"ם שאינו יוצא בשש או ללמוד ממכרוהו ב"ד שנמכר לשש". התשובה שאמרנו על דברי תוס' עולה אף לדברי המהרש"א.