קידושין י"א (ע"ב) – לימוד מגזירה שוה

קידושין י"א (ע"ב):

והרי טענה דכתיב כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור ותנן שבועת הדיינין הטענה שתי כסף וההודאה שוה פרוטה התם דומיא דכלים מה כלים שנים אף כסף שנים ומה כסף דבר חשוב אף כלים דבר חשוב והרי מעשר דכתיב וצרת הכסף בידך ותנן הפורט סלע ממעות מעשר שני כסף הכסף ריבה והרי הקדש דכתיב ונתן הכסף וקם לו ואמר שמואל הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחולל התם נמי כסף כסף יליף ממעשר והרי קידושי אשה דכתיב כי יקח איש אשה ובעלה וגמר קיחה קיחה משדה עפרון ותנן בית הלל אומרים בפרוטה ובשוה פרוטה נימא רב אסי דאמר כבית שמאי אלא אי איתמר הכי איתמר אמר רב יהודה אמר רב אסי כל כסף קצוב האמור בתורה כסף צורי ושל דבריהם כסף מדינה מאי קא משמע לן תנינא חמש סלעים של בן שלשים של עבד חמש

נראה שיש כאן לדון בביטוי כסף. במעשר שני כסף דווקא היינו שלא המתכת עיקר אלא צורתא דמטבע שנאמר "וצרת הכסף", והיינו שהערך עיקר ולא החומר עצמו לשימוש שמטבע אין לה שימוש אלא לערכה ולכן במע"ש העיקר הערך.
לכן למדו מ"וצרת הכסף", שהה' יתירא באה לרבות גם נחושת, כיון שכסף לא מצד החומר אלא מצד הערך ולכן באו לרבות גם שאר מתכות, שכן הערך עיקר ולא חומר הכסף¹.
נראה פשוט שקדושת דמים, בודאי אין החפץ בא אלא לערכו וזה ילפינן ממעשר שני שקדושתו היא לאוכלו בירושלים על מנת שכל אדם יהיה מחובר אל המקדש ואל הקדש ועבודתו את האדמה לא תנתק אותו מן הקדש אלא אדרבה, תחברו אל ירושלים ואל הקדש והמקדש.
חידשה התורה שאפשר לפדות הפירות מקדושתם. בכך קבעה התורה שאף פירות מעשר שני, לא הפרי עצמו כחפץ הוא העיקר אלא ערכו הוא הקובע שאין הוא קדוש בקדושת הגוף כי אם בבחינת קדושת דמים. אין הפרי בא לעצמו, לומר לך שחייב אתה לאוכלו בירושלים, אלא לערכו. הגברא עיקר שיהיה הוא אוכל בירושלים מעשר תבואתו ולא בא הפרי אלא לערכו. "וצרת הכסף" בא ללמד שאין הפרי עצמו עולה אלא לערכו וריבוי של "הכסף" בא לומר שהכסף כאן הוא ממון וערך ולא ממשות המתכת כסף.
וילפינן בגזירה שוה שאף בהקדש הכסף הוא ממון וערך ולא ממשות המתכת.
לפי הריטב"א, והסוגייא בבכורות הג"ש היא קדש קדש.
הג"ש באה לומר שזה עניינו של הקדש. מצד הקדושה אנו מדברים על הערך ולא על ממשות. זוהי קדושת דמים המבטאת את הענין שלא גוף הדבר יוצא אל הפועל כי אם ערכו של הדבר.
הלימוד ממעשר שני מבטא שבקישור אל הקדש, האדם הוא העיקר וקישורו אל המקדש ואל ירושלים הוא הקובע, ועל כן לא גוף הפרי והחפץ חשובים כי אם ערכם, כי לא הם עצמם צריכים לעלות לירושלים כי אם האדם.
האדם הוא בתפארת² "כתפארת אדם לשבת בית". הלימוד בג"ש מלמד על האדם, שבעומק נשמתו מקושר אל הקדש, וקדושה זו היא המחילה קדושה על הפירות, ועל כל אשר מקדיש האדם ומייעדו אל הקדושה. האדם הוא המתקדש, בקדושת רכושו.
לפי הרמ"ע מפאנו שגזירה שוה באה מצד גזירת הקליפות י"ל שבמעשר שני אנו מבקשים לראות את פנימיות הפרי ולא את גופו וממשותו. אנו "מקלפים" את קליפת הממשות וחודרים אל התוכן הפנימי המופשט, שהוא ערכו. כך גם במילה "כסף" אנו מבקשים לראות ערך וממון ולא ממשות המתכת.
ולפי הרב קוק המילים המשותפות לשני הנושאים "קדש" "קדש" מלמדות על התוכן הפנימי המשותף להן שהוא האדם ולא החפצים וזה נובע מעצם הקישור אל הקדש שהוא דין באדם ולא בחפציו וברכושו.

לפי רש"י הגזירה השוה היא "כסף "כסף" ובאה לומר שהביטוי "כסף" הוא ערך וממון ולא משות המתכת.
הגזירה השוה היא דווקא הקדש ומעשר שני שהם דומים מצד עצמם זה לזה ששניהם באו לחבר האדם אל הקדש ולכן רק כאן חלה הגזירה השוה ולא בכל מקום בו כתוב כסף בתורה שהוא דווקא כסף צורי ממתכת הכסף.

---

¹ ועי' מפענח צפונות דף ע' פרק י"ט שמטבע עיקרה הצורה ולא החומר ולכן היא ענין הסכמי וכשהמלכות מבטלת מטבע לא יכול לומר הרי שלך לפניך כי פנים חדשות באו ונתבטלה צורתו שהיא עיקרו וצורתו.
² וג"ש היא בתפארת כלשון האר"י בביאור ג"ש: "מגזרה שוה. לפעמים תקבל מתפארת שבתפארת, שהוא מכריע בקו השוה בין החסד וגבורה, ואז יהיה העולם נידון בדרך ממוזג, לא רחמים גמורים ולא דין גמורים, אלא גזרה שוה לשניהם, ממוצעת בסוד התפארת".

 

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *