קידושין נ"ד (ע"ב) – לימוד מגזירה שוה
קידושין נ"ד (ע"ב):
כר"מ במעשר מאי היא דתנן כרם רבעי בית שמאי אומרים אומרים אין לו חומש ואין לו ביעור ובית הלל אומרים יש לו בית שמאי אומרים אומרים יש לו פרט ויש לו עוללות ובית הלל אומרים כולו לגת מאי טעמא דבית הלל גמרי קודש קודש ממעשר מה מעשר יש לו חומש ויש לו ביעור אף כרם רבעי יש לו חומש ויש לו ביעור ובית שמאי אומרים לא גמרי קודש קודש ממעשר.
לבאר מחלוקתן יש לומר שמצאנו בזהר בפרשת קדושים (דף פ"ז ע"ב) ביאור מצות נטע רבעי עפ"י פנימיות. ביארו שם את המצוה על פי פשוטו ובארו על פי הסוד וז"ל הזהר:
בתר תלת שנין, אתפקדת עליה (נ"א אתפקד עלה) חילא עלאה לעילא:
ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש הלולים, מאי קדש הלולים, תושבחן, לשבחא ליה לקודשא בריך הוא, עד הכא:
מכאן ואילך רזא דמלה, דבשנה הרביעית מזדווגת כנסת ישראל לקודשא בריך הוא, והלולא חד אשתכח, דכתיב קדש הלולים, הלולא וחדווא בזמנא (ס"א בזווגא) חדא, מאי שנה (הרביעית), דא קודשא בריך הוא, ותנינן שנה הרביעית דא כנסת ישראל, דאיהי קיימא רביעאה לכורסייא, וכלא חד, דהא כדין קודשא בריך הוא מזדווג בה בכנסת ישראל, וכדין היא קדש, והלולא קדישא אשתכח, (וקודשא בריך הוא אזדווג בהדה):
וכדין חיילין אתמנן על עלמא, על כל מלה ומלה כדקא חזי ליה, מכאן ולהלאה מתברכאן כלהו ושארי למיכל, דהא כלהו בשלימותא דכלא, בשלימותא דעילא ותתא:
ועד לא אשתלים בכלא מתתא ומעילא, אסיר למיכל מניה, ומאן דאכיל מניה, כמאן דלית ליה חולקא בקודשא בריך הוא ובכנסת ישראל, דהא ההוא איבא בלא רשותא עלאה קדישא קיימא, דלא שארי עליה עד דישתלים, ובלא רשותא תתאה, דהא לא אסתכמת (ס"א אתבסמת) חילא דארעא ביה, וההוא דאכיל מניה אחזי גרמיה דלית ליה חולקא לעילא ותתא, ואי בריך עליה ברכה לבטלה הוא, דהא קודשא בריך הוא עד כאן לא שרייא עלוי, ולית ביה חולקא, רחמנא לישזבינן מאינון דלא משגיחין ליקרא דמאריהון:
ופירוש הסולם: אחר ג' שנים, נתמנה עליו כח עליון מלמעלה, ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש הילולים, מהו קדש הילולים, תשבחות לשבח להקב"ה עד כאן.
מכאן ואילך סוד הדבר. כי בשנה הרביעית מזדווגת כנסת ישראל עם הקב"ה ושמחה אחת נמצאת שכתוב קדש הלולים הלולא ושמחה בזמן אחד.
מהו שנה הרביעית, זהו הקב"ה, ולמדנו שנה הרביעית זו היא כנסת ישראל שהיא נמצאת רביעי לכסא. כי הכל אחד, שהרי אז הקב"ה מזדווג עם כנסת ישראל. ואז הוא קדש, והלול קדוש נמצא. ואז נתמנו צבאות על העולם, על כל דבר ודבר כראוי לו. מכאן ואילך מתברכים כולם ומותר לאכול כי הכל נמצא בכל השלמות. בשלמות של מעלה ושלמטה.
ומטרם שנשלם מכל, מלמעלה ומלמטה, אסור לאכול ממנו, ומי שאוכל ממנו, הוא כמי שאין לו חלק בהקב"ה ובכנסת ישראל, כי פרי ההוא עומד בלא רשות עליון קדוש, כי אינו שורה עליו עד שיהיה נשלם. ובלי רשות תחתון כי לא נתבסמה כח הארץ בו ומי שאוכל ממנו מראה עצמו שאין לו חלק למעלה ולמטה, ואם ברך עליו היא ברכה לבטלה, כי עד עתה עוד הקב"ה אינו שורה עליו ואין לו חלק בו. הרחמן יצילנו מאלו שאינם משגיחים על כבוד אדונם.
על פי פשוטו עיקר הענין בשנה הרביעית הוא ההלל לה'. "קדש הילולים" היינו שהפרי מיוחד להלל בו את הקב"ה על שנתן כח בארץ ובפירות.
על פי "רזא במלה" הקדש הוא בחינה של קידושין שבין קוב"ה וכנס"י ו"הילולים" הוא השמחה הבאה בעקבות יחודא דקוב"ה וכנס"י. השלמות שבאה מתוך הקדש הזה היא הנותנת את האפשרות לאכול מן הפירות.
לפני שבאה השלמות הזו אי אפשר לאכול מן הפירות והאוכל חלילה הרי הוא כמי שאין לו חלק בקוב"ה ובכנס"י.
אחר שהארץ מיתתקנת בג' זנין, בשלש הקוין, והגיע אל שלמותה, ואז מקבלת היא כח מלמעלה, ושלמות זו של שמים וארץ, של קוב"ה ושכינתיה, הם מולידים את הקדושה בפירות.
נראה שמחלוקת ב"ש וב"ה היא אם ללמוד ההלכה על פי פשוטו של מקרא, וההלל עיקר ולכן כרם רבעי הוא ממון האדם לכל הלכותיו, או ללמוד ההלכה על פי "רזא דמלה", והקדש עיקר והפירות מבטאים חיבור שמים וארץ קוב"ה וכנס"י.
כיון שלב"ה הקדש עיקר ילפינן "קדש" "קדש" ממעשר שני שממון גבוה הוא לכל הלכותיו.
מעשר שני מבטא את הקדושה הנמצאת בפירות ארץ ישראל, ועל כן יש לאוכלו בקדושה ובטהרה בירושלים. כל אדם מישראל שיש לו פירות ארץ ישראל, קשור הוא לקדושת ירושלים. מעשר שני קושר את הפירות ואת בעליהן לקדושת הקדש והמקדש וזה מלמד על עומק הקדושה הנמצאת בכל אחד ואחד ובכל פרי ופרי.
פירות השנה הרביעית, אף הם, כמעשר שני, מגלים את הקדושה של קשר שמים וארץ הנמצא בפירות ארץ ישראל. על כן ילפינן "קודש" "קודש" שאף כרם רבעי ממון גבוה הוא.
בית הלל על פי דרכם, רואים את הקדושה בכל שדה ובכל אדם. כל שדה שהגיע לשנה הרביעית של הפירות, מבטאת זווג שמים וארץ קוב"ה וכנס"י.
הגזירה השוה "קודש" "קודש" גוזרת את קליפת חיי החולין ומגלה את הקדושה הפנימית השוה למעשר שני וכרם רבעי1.
על פי האר"י י"ל שגזירה שוה היא התפארת המשוה בין הבינה העליונה לבין המלכות.
מעשר שני הוא בחינת בינה2 כמו שביאר האר"י.
כרם רבעי הוא בחי' מלכות כמבואר בזוהר הנזכר, שהשנה הרביעית היא הרגל הרביעית שזו בחי' מלכות.
הגזירה השוה באה להשוותם, להיות פירות השנה הרביעית קודש וממון גבוה כמו מעשר שני.
בכך מבטאים אנו את שותפותו של קוב"ה בשדה אשר ברכו ה'.
ראוים הדברים לב"ה שרואים את הקדושה הנמצאת בכל מקום.
1 עי' לשון הרמ"ע מפאנו בביאור הגזירה השוה: "גזרה שוה והיא פעולת התפארת הגוזר ומסרס הקלפות בכח עליון כי הוא מכריע למעלה בין חכמה ובינה להשואת מדותיהן ליתן את האמור של זה בזה".
2 עי' שער המצוות פרשת קרח: "ואח"כ מפריש מעשר שני להעלותם לירושלים תובב"א שהיא לאה העליונה".
וספר עולת תמיד – סדר הוצאת מעשר: "מצות מעשר שני. כבר ביארנו כי הנוק' נקראת מעשר כי [היא] נקודה א' מי' של הנקודים. והנה המעשר הראשון כבר ביארנו שהוא רחל, אך מעשר שני הוא לאה כדי להחזיר אורותיה למקומם [בבינה, מלכות דאימא] שלא יתאחזו בה החיצונים, ולכן נאכל בירושלים שם מקום לאה".
ידוע שלאה זו בחינת בינה ורחל – מלכות.