הקדמה ללימודי גזירה שוה בפסוק "למען ינוח שורך"
במדרש רבה בראשית פרשה כ"ה פס' ב':
ויקרא את שמו נח לאמר ר' יוחנן ורבי שמעון בן לקיש רבי יוחנן אמר לא המדרש הוא השם ולא השם הוא המדרש לא הוה צריך קרא למימר אלא נח זה יניחנו או נחמן זה ינחמנו אלא בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון השליטו על הכל הפרה היתה נשמעת לחורש והתלם נשמע לחורש כיון שחטא אדם מרדו עליו הפרה לא היתה נשמעת לחורש והתלם לא היה נשמע לחורש כיון שעמד נח נחו ומנא לן נאמר כאן נייחה ונאמר להלן (שמות כג) למען ינוח שורך וחמורך מה נייחה שנאמר להלן נייחת שור אף נייחה שנאמר כאן נייחת שור.
מן המדרש למדנו שבשרש הכל, הבהמות והחיות הן בשליטת האדם ואז המציאות כולה יוצאת אל הפועל בנעימות ובמנוחה.
חטא אדם הראשון גרם לאיבוד שליטתו על העולם ואז מרדו בעלי החיים. ביציאתם משליטת אדם בודאי כוחות שליליים שבהם יצאו אל הפועל ומרידתם הייתה מרידה בטוב העולם ובמנוחתו.
כשבא נח שוב נחו הבהמות וחזרו להיות בשליטת נח. שוב חזרו כוחותיהם החיוביים לצאת אל הפועל מתוך קישורם אל האדם.
כח המנוחה המיוחד שבהם מתגלה ביום השבת במצות "למען ינוח שורך וחמורך וכל בהמתך".
לא דבר ריק הוא שהזכירה התורה בשמותיהם את השור והחמור. פעמים רבות באים שניהם בפסוק אחד ובענין אחד.
יעקב אבינו אומר "ויהי לי שור וחמור" והנביא ישעיה אומר "ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו".
ועי' ליקוטי הלכות הל' כלאי בהמה (הלכה ג') שמבאר על פי הזוה"ק שהשור והחמור "תרי זיני בישא" שבהתערבותם זה בזה מתגבר הדין, וכח הרע שבהם יוצא אל הפועל. והם בחי' קליפת עשו וישמעאל.
ועשו הוא זהמת הנחש שעקר כחו כשמתחבר יחד עם ישמעאל שהוא בחינת תערבת השור והחמור.
אף שאיסור כלאיים נוהג בכל בהמה חיה ועוף משני מינים, מכל מקום כללה התורה את איסורם בשור וחמור, ללמדנו שרש האיסור שהוא צירוף בבחינת "חבר רע" שאף שכל אחד מצד עצמו יכול לצאת אל הפועל לטובה כשהוא בשליטת האדם, צירופם יחד, מוציאם משליטת האדם ומעוררים הם זה בזה את הרע והשלילה.
כשכל אחד מהם נתון תחת העול, הרותם את כוחותיו לשליטת בעליהם, אז מתבסמים הם וטובה יוצאת לעולם בעבודתם.
שרשם הטוב של בעלי החיים, כפי שעולה מן המדרש הנזכר, מקורו עליון וגילו אותו לנו חכמי הסוד.
כך כותב הרב באורות הקדש ח"ב (עמ' שנ"ח):
כל הכשרונות הנפלאים הנמצאים בבעלי חיים, שלפעמים אנו משתוממים עליהם, והאדם לא יוכל להגיע להם לחקותם כי אם אחרי למוד גדול וארוך… הם באים אליהם מפני שכל מדרגות בעלי החיים למיניהם, אורות החיים שלהם הם שברים של נשמה גדולה עליונה, מלאה חכמה וכשרון, שנתחלקה לסעיפים רבים, וכל סעיף במדתו מאיר בו אותו הצד הבהיר של הנשמה הגדולה, בעלת החכמה והכשרון המפליא, אלא שהיא במדה מאד זעירא, כטפה מן הים… ומוציא הוא אל הפועל את כשרונו על פי מעמק הגדלות של החכמה. עיי"ש.
מעין רשימו לאותו מקור עליון של בעלי החיים אנו מוצאים במצות "למען ינוח שורך וחמורך וכל בהמתך". בשבת, כשהעולם עולה למקורו ומתחבר ליום שכולו שבת, גם בעלי החיים מתחברים לשרשם. שואבים הם את כוחם מעלמא דחירו, ממקום אשר בו אין מציאות של עול.
יחס זה אל בעלי החיים מתגלה במצוות נוספות שאף בהן יש את רושם מקורן העליון של בעלי החיים.
אלו נלמדים רק בגזירה שוה ממצות "למען ינוח". בכל מצוה מתגלה מציאות מיוחדת ויחס מיוחד לבעלי החיים כמו שיתבאר.